בית ראשון: רוחו של מארלי

מארלי היה מת, קודם כול. אין על כך שום ספק. את פנקס הקבורה שלו חתמו הכומר, הסופר, הקברן והאבל הראשי. סקרוג׳ חתם עליו, ושמו של סקרוג׳ היה שווה זהב בבורסה, על כל מסמך שטרח להניח עליו את ידו. מארלי הזקן היה מת כמו מסמר בדלת.

שימו לב! אינני טוען שאני יודע, מידיעה אישית, מה בדיוק מת כל כך במסמר דלת. אני עצמי הייתי נוטה אולי לראות במסמר ארון קבורה את פיסת הברזל המתה ביותר בענף. אבל חוכמת אבותינו גלומה בדימוי הזה, ואני, בידיי הטמאות, לא אפגע בו, שאם לא כן אבדה הארץ. לכן תרשו לי לחזור ולהדגיש: מארלי היה מת כמו מסמר בדלת.

סקרוג׳ ידע שהוא מת? ברור שידע. איך אפשר אחרת? סקרוג׳ והוא היו שותפים אין לי מושג כמה שנים. סקרוג׳ היה מבצע הצוואה היחיד שלו, מנהל העיזבון היחיד, הנעבר היחיד, היורש היחיד של מה שנשאר, ידידו היחיד והאבל היחיד. ואף על פי כן, אפילו סקרוג׳ לא התמוטט מהאירוע העצוב עד כדי כך שחדל להיות איש עסקים מצוין ביום ההלוויה עצמו, ואת היום הזה קידש בעסקה משתלמת, ללא ספק.

הזכרת ההלוויה של מארלי מחזירה אותי לנקודה שממנה יצאתי. אין ספק שמארלי היה מת. זה חייב להיות ברור לגמרי, אחרת שום דבר מופלא לא יצמח מהסיפור שאני עומד לספר. אילו לא היינו משוכנעים לחלוטין שאביו של המלט מת עוד לפני שהמחזה התחיל, לא היה יוצא דופן יותר בכך שהוא מטייל בלילה, ברוח מזרחית, על חומות הטירה שלו, מאשר בכך שכל ג׳נטלמן אחר בגיל העמידה יוצא בפזיזות אחרי רדת החשכה למקום פתוח לרוחות, נניח חצר הכנסייה של סנט פול, כדי להדהים, ממש, את דעתו הרופפת של בנו.

סקרוג׳ מעולם לא מחק את שמו של מארלי הזקן. השם נשאר שם, שנים אחר כך, מעל דלת המחסן: סקרוג׳ ומארלי. החברה נודעה בשם סקרוג׳ ומארלי. לפעמים אנשים שהיו חדשים בעסק קראו לסקרוג׳ סקרוג׳, ולפעמים מארלי, והוא ענה לשני השמות. לו זה היה היינו הך.

אוי, איזו יד קמוצה על אבן הריחיים הייתה לסקרוג׳! סוחט, מפתל, חומס, מגרד, חוטף, תאב בצע, חוטא זקן! קשה וחד כצור שמעולם לא הוציאה ממנו פלדה אש נדיבה; סגור, מכונס בעצמו ובודד כצדפה. הקור שבתוכו הקפיא את תווי פניו הזקנים, צבט את אפו המחודד, כיווץ את לחיו, הקשה את הילוכו; האדים את עיניו, הכחיל את שפתיו הדקות, ובא לידי ביטוי חד בקולו הצורם. כפור לבן כיסה את ראשו, את גבותיו ואת סנטרו הקשוח כתיל. את הטמפרטורה הנמוכה שלו נשא תמיד איתו; בימי השרב הקפיא את משרדו, ובחג המולד לא הפשיר אותו אפילו במעלה אחת.

חום וקור מבחוץ כמעט לא השפיעו על סקרוג׳. שום חמימות לא יכלה לחמם אותו, ושום מזג אוויר חורפי לא יכול היה להקפיא אותו. אף רוח נושבת לא הייתה מרה ממנו, אף שלג יורד לא היה נחוש ממנו במטרתו, ואף גשם שוטף לא היה פחות פתוח לתחנונים. מזג האוויר הרע לא ידע איפה לתפוס אותו. הגשם הכבד ביותר, השלג, הברד והמטר הקפוא יכלו להתפאר ביתרון עליו בנקודה אחת בלבד: הם לא פעם "ירדו" ברוחב יד, וסקרוג׳ מעולם לא.

איש לא עצר אותו מעולם ברחוב כדי לומר לו בפנים קורנות: "סקרוג׳ היקר, מה שלומך? מתי תבוא לבקר אותי?" קבצנים לא התחננו לפניו שיתן פרוטה, ילדים לא שאלו אותו מה השעה, ואף גבר או אישה לא שאלו אותו, ולו פעם אחת בכל חייו, איך מגיעים למקום פלוני. אפילו הכלבים של העיוורים נראו כמכירים אותו; כשראו אותו מתקרב היו מושכים את בעליהם אל פתחי בתים ולתוך חצרות, ואז מכשכשים בזנבם כאילו אמרו: "עדיף בלי עיניים בכלל מאשר עין רעה, אדון אפל!"

אבל מה היה אכפת לסקרוג׳! זה היה בדיוק מה שאהב. לפלס את דרכו בשבילי החיים הצפופים ולהזהיר כל אהדה אנושית להרחיק ממנו, זה היה מה שהמבינים קוראים "מעדן" בעיני סקרוג׳.

היה היה פעם, ומכל הימים הטובים בשנה דווקא בערב חג המולד, סקרוג׳ הזקן ישב עסוק במשרדו. מזג האוויר היה קר, קודר ונושך, וגם ערפילי; הוא שמע את האנשים בחצר שבחוץ הולכים הלוך ושוב ומתנשפים, מכים בידיהם על חזם ורוקעים ברגליהם על אבני הריצוף כדי להתחמם. שעוני העיר רק זה עתה צילצלו שלוש, אבל כבר היה חשוך לגמרי — כל היום לא התבהר — ונרות להטו בחלונות המשרדים השכנים כמו מריחות אדמדמות על האוויר החום והמוחשי. הערפל נכנס בשפע דרך כל סדק וחור מנעול, והיה כה סמיך בחוץ שאף שהחצר הייתה צרה ביותר, הבתים שממול היו אך צללים. למראה הענן המלוכלך יורד ונשפל, מסתיר הכול, אפשר היה לחשוב שהטבע גר ממש לידם ומבשל בירה בקנה מידה גדול.

דלת משרדו של סקרוג׳ הייתה פתוחה כדי שיוכל לפקוח עין על הפקיד שלו, שישב בתא קטן וקודר מעבר לה, מעין מיכל, והעתיק מכתבים. לסקרוג׳ הייתה אש קטנה מאוד, אבל האש של הפקיד הייתה קטנה ממנה כל כך שנראתה כמו גחלת אחת. אלא שהוא לא יכול היה להוסיף עליה, כי סקרוג׳ החזיק את ארגז הפחמים בחדרו שלו; וכל אימת שהפקיד נכנס עם האת, האדון ניבא שיהיה צורך שהם ייפרדו. לכן לבש הפקיד את צעיף הצמר הלבן שלו וניסה להתחמם ליד הנר; ובמאמץ הזה, בהיותו אדם נטול דמיון עז, נכשל.

"חג מולד שמח, דוד! שאלוהים ישמור עליך!" קרא קול עליז. זה היה קולו של אחיינו של סקרוג׳, שהגיח עליו במהירות כזאת שזה היה הסימן הראשון שקיבל להתקרבותו.

"פוי!" אמר סקרוג׳. "קשקוש!"

הוא התחמם כל כך מהליכה מהירה בערפל ובכפור, האחיין הזה של סקרוג׳, שהיה כולו להט; פניו היו סמוקות ויפות, עיניו נצצו, ונשימתו עלתה בעשן.

"חג המולד הוא קשקוש, דוד?" אמר אחיינו של סקרוג׳. "אתה לא מתכוון לזה, אני בטוח."

"אני כן," אמר סקרוג׳. "חג מולד שמח! איזו זכות יש לך להיות שמח? איזו סיבה יש לך להיות שמח? אתה עני מספיק."

"נו באמת," השיב האחיין בעליזות. "איזו זכות יש לך להיות קודר? איזו סיבה יש לך להיות זעוף? אתה עשיר מספיק."

סקרוג׳, שלא היה לו מענה טוב יותר מוכן ברגע ההוא, אמר שוב "פוי!" והוסיף אחריו "קשקוש."

"אל תכעס, דוד!" אמר האחיין.

"ומה עוד אפשר לעשות," השיב הדוד, "כשחיים בעולם כזה של טיפשים? חג מולד שמח! לעזאזל עם חג מולד שמח! מה זה חג המולד בשבילך אם לא זמן לשלם חשבונות בלי כסף; זמן לגלות שהזדקנת בשנה אבל לא התעשרת בשעה; זמן לסגור את הספרים ולראות כל סעיף בהם, לאורך תריסר חודשים עגול, מוצג נגדך בלי שום רחמים? אילו יכולתי לעשות כרצוני," אמר סקרוג׳ בכעס, "כל טיפש שמסתובב עם 'חג מולד שמח׳ על שפתיו היה מתבשל יחד עם הפודינג שלו, ונקבר עם יתד של עץ הולי בלבו. כך מגיע לו!"

"דוד!" התחנן האחיין.

"אחיין!" השיב הדוד בחומרה, "תחגוג את חג המולד בדרך שלך, ותן לי לחגוג אותו בשלי."

"לחגוג אותו!" חזר אחיינו של סקרוג׳. "אבל אתה לא חוגג אותו."

"אז תן לי להניח לו," אמר סקרוג׳. "שיהיה לך לבריאות! הרבה טוב הוא עשה לך עד היום!"

"יש הרבה דברים שיכולתי להפיק מהם טוב ולא הפקתי, אני מעז לומר," השיב האחיין. "חג המולד ביניהם. אבל אני בטוח שתמיד חשבתי על תקופת חג המולד, כשהיא חוזרת, מלבד הכבוד הראוי לשמו הקדוש ולמקורו, אם אפשר בכלל להפריד ממנו משהו מזה, כעל זמן טוב; זמן אדיב, סלחני, נדיב ונעים; הזמן היחיד שאני מכיר, בלוח השנה הארוך, שבו גברים ונשים כאילו בהסכמה אחת פותחים בחופשיות את לבותיהם הנעולים, וחושבים על אנשים שנמצאים מתחתיהם כעל שותפים אמיתיים לדרך אל הקבר, ולא כעל גזע אחר של יצורים שנועדו למסעות אחרים. ולכן, דוד, אף שמעולם לא הכניס לכיסי אפילו פירור של זהב או כסף, אני מאמין שהוא עשה לי טוב, ויעשה לי טוב; ואני אומר: אלוהים יברך אותו!"

הפקיד שבמיכל מחא כף בלי משים. כשהבין מיד עד כמה זה לא ראוי, דחף את האש וכיבה לתמיד את הניצוץ השברירי האחרון.

"עוד קול אחד ממך," אמר סקרוג׳, "ותחגוג את חג המולד שלך באיבוד המשרה! אתה נואם חזק, אדוני," הוסיף ופנה אל אחיינו. "אני תוהה למה אינך נכנס לפרלמנט."

"אל תכעס, דוד. בוא! בוא לסעוד אצלנו מחר."

סקרוג׳ אמר שהוא יראה אותו — כן, כך אמר, ממש. הוא הלך עד קצה הביטוי, ואמר שיראה אותו בגיהינום קודם.

"אבל למה?" קרא אחיינו של סקרוג׳. "למה?"

"למה התחתנת?" אמר סקרוג׳.

"כי התאהבתי."

"כי התאהבת!" נהם סקרוג׳, כאילו זה הדבר היחיד בעולם שמגוחך יותר מחג מולד שמח. "אחר צהריים טובים!"

"לא, דוד, אבל אף פעם לא באת לבקר אותי לפני שזה קרה. למה להציג את זה כסיבה לא לבוא עכשיו?"

"אחר צהריים טובים," אמר סקרוג׳.

"אני לא רוצה ממך שום דבר; אני לא מבקש ממך דבר; למה אנחנו לא יכולים להיות ידידים?"

"אחר צהריים טובים," אמר סקרוג׳.

"אני מצטער בכל לבי למצוא אותך כל כך נחוש. מעולם לא היה בינינו ריב שהייתי צד בו. אבל ניסיתי, לכבוד חג המולד, ואשמור על מצב רוחי החגיגי עד הסוף. אז חג מולד שמח, דוד!"

"אחר צהריים טובים!" אמר סקרוג׳.

"ושנה חדשה שמחה!"

"אחר צהריים טובים!" אמר סקרוג׳.

ובכל זאת יצא אחיינו מהחדר בלי מילה כועסת אחת. הוא עצר ליד הדלת החיצונית כדי להעניק לפקיד את ברכות העונה, והפקיד, קר ככל שהיה, היה חם יותר מסקרוג׳; כי הוא השיב לו בלבביות.

"הנה עוד אחד," מלמל סקרוג׳, ששמע אותו: "הפקיד שלי, עם חמישה עשר שילינג בשבוע ואישה ומשפחה, מדבר על חג מולד שמח. אני פורש לבדלם, בית המשוגעים."

המשוגע הזה, כשהוציא את אחיינו של סקרוג׳ החוצה, הכניס פנימה שני אנשים אחרים. הם היו ג׳נטלמנים מלאי גוף, נעימים למראה, ועמדו עכשיו, כובעיהם בידיהם, במשרדו של סקרוג׳. היו בידיהם ספרים ומסמכים, והם קדו לו.

"'סקרוג׳ ומארלי׳, אני מאמין," אמר אחד הג׳נטלמנים, מעיין ברשימה שלו. "האם יש לי הכבוד לפנות למר סקרוג׳, או למר מארלי?"

"מר מארלי מת זה שבע שנים," השיב סקרוג׳. "הוא מת לפני שבע שנים, בדיוק הלילה."

"אין לנו ספק שנדיבותו באה לידי ביטוי היטב אצל שותפו שנותר בחיים," אמר הג׳נטלמן והגיש את מכתבי ההמלצה שלו.

כך אכן היה; כי הם היו שתי רוחות תאומות. למשמע המילה המבשרת רעות "נדיבות" הזעיף סקרוג׳ את פניו, הניד בראשו והחזיר את המכתבים.

"בעונת החג הזאת של השנה, מר סקרוג׳," אמר הג׳נטלמן ולקח עט, "רצוי במיוחד שנדאג במעט לעניים ולמחוסרי הכול, שסובלים מאוד בימים אלה. אלפים רבים חסרים את הדברים ההכרחיים ביותר; מאות אלפים חסרים נוחות בסיסית, אדוני."

"אין בתי סוהר?" שאל סקרוג׳.

"יש בתי סוהר למכביר," אמר הג׳נטלמן והניח שוב את העט.

"ובתי העבודה של האיגוד?" דרש סקרוג׳. "הם עדיין פועלים?"

"הם פועלים. ובכל זאת," השיב הג׳נטלמן, "הלוואי שיכולתי לומר שלא."

"גלגל הדריכה וחוק העניים במלוא תוקפם, אם כן?" אמר סקרוג׳.

"שניהם עסוקים מאוד, אדוני."

"אה! חששתי, מדבריך בהתחלה, שקרה משהו שעצר אותם במהלכם המועיל," אמר סקרוג׳. "אני שמח מאוד לשמוע."

"מתוך הרושם שהם בקושי מעניקים להמון שמחה נוצרית של נפש או של גוף," השיב הג׳נטלמן, "כמה מאיתנו משתדלים לאסוף קרן כדי לקנות לעניים קצת בשר ושתייה, ואמצעי חימום. אנחנו בוחרים בזמן הזה כי הוא הזמן, יותר מכל זמן אחר, שבו המחסור מורגש בחדות והשפע שמח. על איזה סכום לרשום אותך?"

"על כלום!" השיב סקרוג׳.

"אתה מבקש להישאר בעילום שם?"

"אני מבקש שיעזבו אותי במנוחה," אמר סקרוג׳. "מאחר ששאלתם מה אני רוצה, רבותיי, זו תשובתי. אני לא עושה שמח בעצמי בחג המולד, ואין לי יכולת להרשות לעצמי לשמח אנשים בטלנים. אני עוזר לתחזק את המוסדות שהזכרתי, והם עולים מספיק; ומי שמצבו רע חייב ללכת אליהם."

"רבים לא יכולים ללכת לשם; ורבים היו מעדיפים למות."

"אם הם מעדיפים למות," אמר סקרוג׳, "מוטב שיעשו זאת, ויקטינו את האוכלוסייה העודפת. חוץ מזה, סליחה, אני לא יודע את זה."

"אבל אתה יכול לדעת," העיר הג׳נטלמן.

"זה לא עניין שלי," השיב סקרוג׳. "די לאדם להבין בעניינים שלו ולא להתערב בענייני אחרים. שלי מעסיקים אותי ללא הרף. אחר צהריים טובים, רבותיי!"

כשראו ברור שחבל לטרוח להמשיך בעניינם, פרשו הג׳נטלמנים. סקרוג׳ חזר לעבודתו כשדעתו על עצמו משופרת, ובמצב רוח מבודח מהרגיל אצלו.

בינתיים התעבו הערפל והחושך עד כדי כך שאנשים רצו הנה והנה עם לפידים בוערים והציעו את שירותיהם ללכת לפני הסוסים של הכרכרות ולהוביל אותם בדרך. מגדל הכנסייה העתיק, שפעמונו הזקן והצרוד תמיד הציץ בערמומיות אל סקרוג׳ מחלון גותי בקיר, נעלם מהעין, והכה את השעות ואת רבעי השעות בתוך העננים, ורעידות רטטו אחר כך כאילו שיניו נקשו בראשו הקפוא שם למעלה. הקור הפך עז. ברחוב הראשי, בפינת החצר, כמה פועלים תיקנו צינורות גז והדליקו אש גדולה במחתה, ומסביבה התקבצה חבורה של גברים וילדים בלויי בגדים: מחממים את ידיהם ומצמצים בעיניהם מול הלהבה בהתלהבות. ברז המים, שנשאר לבדו, קפא בזעף על גלישותיו והפך לקרח מיזנתרופי. הזוהר של החנויות, שבהן ענפי הולי ופירותיו פצפצו בחום המנורות שבחלונות, האדים פנים חיוורות בעוברן. עסקי מוכרי העופות והמכולתניקים הפכו לבדיחה נהדרת: תהלוכה מפוארת, שכמעט בלתי אפשרי היה להאמין שלעקרונות משעממים כמו מקח ומכר יש בה חלק. הלורד מאיור, במעוז האדיר של מנשן האוס, הורה לחמישים הטבחים והמשרתים שלו לחגוג את חג המולד כפי שמשק ביתו של לורד מאיור צריך; ואפילו החייט הקטן, שאותו קנס ביום שני הקודם בחמישה שילינג על כך שהיה שיכור ורצחני ברחובות, ערבב בעליית הגג שלו את הפודינג של מחר, בעוד אשתו הצנומה והתינוק יצאו לקנות את הבשר.

ערפל סמיך עוד יותר, וקר יותר. קור חודר, מחטט, נושך. אילו הקדוש דנסטן היה צובט את אפו של רוח הרשע בנגיעה של מזג אוויר כזה, במקום להשתמש בכלי נשקו המוכרים, אז באמת היה שואג בעוצמה. בעליו של אף צעיר ודל אחד, נגוס ומלוסס בידי הקור הרעב כמו שכלבים מכרסמים עצמות, התכופף אל חור המנעול של סקרוג׳ כדי לשמח אותו בשיר חג מולד; אבל כבר עם הצליל הראשון של

"אלוהים יברך אותך, אדון עליז! שלא יבעת אותך דבר!"

סקרוג׳ חטף את הסרגל בתנופה כזאת שהזמר ברח באימה, והשאיר את חור המנעול לערפל ולכפור נעים אף יותר.

לבסוף הגיעה שעת סגירת המשרד. בחוסר רצון ירד סקרוג׳ משרפרפו, והודה בשתיקה בעובדה בפני הפקיד שבמיכל, שציפה לכך, והוא מיד כיבה את הנר שלו ושם כובע.

"אתה תרצה את כל היום מחר, מן הסתם?" אמר סקרוג׳.

"אם זה נוח לגמרי, אדוני."

"זה לא נוח," אמר סקרוג׳, "וזה לא הוגן. אילו הייתי מנכה חצי כתר על זה, היית חושב שמקפחים אותך, אני בטוח?"

הפקיד חייך חיוך קלוש.

"ובכל זאת," אמר סקרוג׳, "אתה לא חושב שמקפחים אותי כשאני משלם שכר של יום שלם על יום בלי עבודה."

הפקיד העיר שזה רק פעם בשנה.

"תירוץ עלוב לכייס אדם בכל עשרים וחמישה בדצמבר!" אמר סקרוג׳ ורכס את מעילו עד הסנטר. "אבל אני מניח שאתה חייב לקבל את כל היום. תהיה כאן מוקדם יותר בבוקר שלמחרת."

הפקיד הבטיח שכך יעשה; וסקרוג׳ יצא בנהמה. המשרד ננעל כהרף עין, והפקיד, כשקצותיו הארוכים של צעיף הצמר הלבן משתלשלים מתחת למותניו (כי מעיל גדול לא היה לו להתפאר בו), גלש במגלשת קרח בקורנהיל, בסוף שורה של נערים, עשרים פעמים, לכבוד ערב חג המולד, ואז רץ הביתה לקמדן טאון בכל כוחו, לשחק תופסת בעיניים קשורות.

סקרוג׳ אכל את ארוחת הערב העגומה שלו בבית המרזח העגום הקבוע שלו; ואחרי שקרא את כל העיתונים, ושעשע את שארית הערב בפנקס הבנק שלו, הלך הביתה לישון. הוא גר בחדרים שהיו שייכים פעם לשותפו המנוח. הם היו סדרה קודרת של חדרים, בבניין זועף בקצה חצר, שלא היה לו שם שום עניין, עד שאי אפשר היה כמעט שלא לדמיין שרץ לשם בימי נעוריו, כשהיה בית צעיר, בשעה ששיחק מחבואים עם בתים אחרים, ושכח את הדרך החוצה. עכשיו הוא היה זקן מספיק וקודר מספיק, כי איש לא גר בו מלבד סקרוג׳, וכל שאר החדרים הושכרו כמשרדים. החצר הייתה כה חשוכה שאפילו סקרוג׳, שהכיר כל אבן בה, נאלץ למשש בידיו. הערפל והכפור היו תלויים כל כך סביב השער השחור והישן של הבית, שנראה כאילו רוח מזג האוויר יושבת על הסף בהרהור נוגה.

עכשיו, עובדה היא שלא היה שום דבר מיוחד בדופק הדלת, חוץ מזה שהיה גדול מאוד. עובדה היא גם שסקרוג׳ ראה אותו, בלילה ובבוקר, כל תקופת מגוריו במקום; וגם שהיה לסקרוג׳ מעט מאוד ממה שקוראים דמיון, כמו לכל אדם בעיר לונדון, כולל (וזו מילה נועזת) העירייה, חברי המועצה והגילדות. ויזכור נא כל אחד גם שסקרוג׳ לא הקדיש מחשבה אחת למארלי מאז שהזכיר, באותו אחר צהריים, את שותפו שמת לפני שבע שנים. ועכשיו שיסביר לי כל אדם, אם יוכל, איך קרה שסקרוג׳, כשמפתחו במנעול הדלת, ראה בדופק, בלי שעבר שום שלב ביניים של שינוי, לא דופק אלא את פניו של מארלי.

פניו של מארלי. הן לא היו בצל אטום כמו שאר הדברים בחצר, אלא היה סביבן אור קודר, כמו לובסטר מקולקל במרתף חשוך. הן לא היו כועסות או אכזריות, אלא הביטו בסקרוג׳ כפי שמארלי נהג להביט: עם משקפי רפאים מורמים על מצח רפאים. השיער נע בצורה מוזרה, כאילו מנשימה או מאוויר חם; ואף שהעיניים היו פקוחות לרווחה, הן היו בלתי נעות לחלוטין. זה, יחד עם צבען הכחלחל־חיוור, עשה אותן לנוראות; אבל נדמה היה שהאימה שלהן באה בניגוד לפנים ומעבר לשליטתן, ולא כחלק מהבעתן.

כשסקרוג׳ הביט במבט נעוץ בתופעה הזאת, היא שוב הייתה דופק.

לומר שלא נבהל, או שדמו לא חש בתחושה נוראה שהייתה זרה לו מאז ינקותו, יהיה שקר. אבל הוא הניח את ידו על המפתח שהרפה ממנו, סובב אותו בתקיפות, נכנס והדליק את נרו.

הוא אכן עצר, ברגע של היסוס, לפני שסגר את הדלת; והוא אכן הציץ בזהירות מאחוריה קודם, כאילו חצי ציפה להיבהל למראה הצמה של מארלי בולטת אל המבואה. אבל לא היה דבר על גב הדלת, מלבד הברגים והאומים שהחזיקו את הדופק, ולכן אמר "פוו, פוו!" וסגר אותה בטריקה.

הקול הדהד בבית כמו רעם. כל חדר למעלה וכל חבית במרתפי סוחר היין למטה כאילו היה לו מטח הדים משלו. סקרוג׳ לא היה איש שמפחידים אותו הדים. הוא נעל את הדלת, חצה את המבואה ועלה במדרגות; גם לאט: מקצר את פתיל הנר בדרך.

אפשר לדבר באופן מעורפל על נהיגת כרכרה עם שישה סוסים במעלה גרם מדרגות ותיק וטוב, או דרך חוק פרלמנט צעיר ורע; אבל אני מתכוון לומר שאפשר היה להכניס קרון מתים במדרגות ההן, ולהעמיד אותו לרוחב, עם מוט הרתמה לכיוון הקיר והדלת לכיוון המעקה: ולעשות זאת בקלות. היה שם די והותר רוחב לכך, ומקום לפנאי; אולי זו הסיבה שסקרוג׳ חשב שראה קרון מתים נע הולך לפניו בחשכה. שישה פנסי גז מהרחוב לא היו מאירים את המבוא יפה, ולכן אפשר לשער כמה חשוך היה עם נר החלב של סקרוג׳.

סקרוג׳ עלה, בלי שיהיה אכפת לו כמלוא הכפתור. חושך זול, וסקרוג׳ אהב אותו. אבל לפני שסגר את דלתו הכבדה, עבר בחדריו לוודא שהכול כשורה. נשאר בו מספיק זיכרון מהפנים האלה כדי לרצות לעשות זאת.

חדר ישיבה, חדר שינה, חדר מחסן. הכול כמו שצריך. אף אחד מתחת לשולחן, אף אחד מתחת לספה; אש קטנה בקמין; כף וקערה מוכנות; וסיר הדייסה הקטן (לסקרוג׳ הייתה נזלת) על מדף האח. אף אחד מתחת למיטה; אף אחד בארון; אף אחד בחלוק הרחצה שלו, שהיה תלוי בתנוחה חשודה על הקיר. חדר המחסן כרגיל. מסך אש ישן, נעליים ישנות, שני סלי דגים, כן רחצה על שלוש רגליים, ומחתה.

מרוצה לגמרי, סגר את דלתו ונעל את עצמו; נעל כפול, מה שלא היה מנהגו. כך, מוגן מפני הפתעה, הוריד את עניבת הצוואר; לבש את חלוק הרחצה, את הנעליים ואת מצנפת הלילה, וישב מול האש ליהנות מהדייסה.

זו הייתה אש נמוכה מאוד באמת; כלום, בליל קר כזה. הוא נאלץ לשבת קרוב אליה ולהתעמק בה לפני שהצליח להפיק את מעט תחושת החום מחופן הדלק הזה. האח הייתה ישנה, שנבנתה לפני הרבה זמן בידי סוחר הולנדי כלשהו, ורוצפה מסביב באריחים הולנדיים מוזרים שנועדו להמחיש את כתבי הקודש. היו שם קינים והבלים, בנות פרעה; מלכות שבא, שליחי מלאכים יורדים באוויר על עננים כמו כריות נוצות, אברהמים, בלשצרים, שליחים יוצאים לים בסירות חמאה, מאות דמויות שימשכו את מחשבותיו; ובכל זאת פניו של מארלי, מת שבע שנים, באו כמטה הנביא הקדום ובלעו את הכול. אילו כל אריח חלק היה בתחילה ריק, בעל כוח לעצב על פניו תמונה כלשהי מתוך השברים המפוזרים של מחשבותיו, היה עותק של ראשו של מארלי הזקן על כל אחד.

"קשקוש!" אמר סקרוג׳; וחצה את החדר.

אחרי כמה סיבובים ישב שוב. כשהטה את ראשו לאחור בכיסא, נח מבטו במקרה על פעמון, פעמון שכבר לא בשימוש, שהיה תלוי בחדר, ושימש, לאיזו מטרה שנשכחה כעת, לתקשורת עם חדר בקומה העליונה של הבניין. בתדהמה רבה, ובאימה מוזרה שאין לה הסבר, ראה, בעודו מביט, שהפעמון מתחיל להתנדנד. בהתחלה הוא התנדנד כל כך בעדינות שכמעט לא השמיע קול; אבל עד מהרה צלצל בקול רם, וכך כל פעמון בבית.

זה אולי נמשך חצי דקה, או דקה, אבל נדמה כשעה. הפעמונים פסקו כפי שהתחילו, יחד. אחריהם בא קול שקשוק עמוק למטה; כאילו אדם כלשהו גורר שרשרת כבדה על החביות במרתף של סוחר היין. סקרוג׳ נזכר אז ששמע שרוחות רפאים בבתים רדופים מתוארות כגוררות שרשראות.

דלת המרתף נפתחה בבום, ואז שמע את הרעש חזק הרבה יותר, בקומות שמתחת; אחר כך עולה במדרגות; אחר כך מתקרב היישר אל דלתו.

"זה עדיין קשקוש!" אמר סקרוג׳. "אני לא מאמין בזה."

אבל צבעו השתנה כאשר, בלי הפסקה, זה עבר דרך הדלת הכבדה ונכנס לחדר לנגד עיניו. עם כניסתו זינקה הלהבה הגוססת, כאילו צעקה "אני מכירה אותו; רוחו של מארלי!", ושוב צנחה.

אותן פנים: בדיוק אותן. מארלי בצמתו, באפודה הרגילה, במכנסי הברכיים ובמגפיים; הציציות על המגפיים סמורות, כמו הצמה, זנבות המעיל והשיער שעל ראשו. השרשרת שגרר הייתה חגורה סביב מותניו. היא הייתה ארוכה, ונכרכה סביבו כמו זנב; והיא הייתה עשויה (כי סקרוג׳ התבונן בה היטב) מקופסאות כסף, מפתחות, מנעולים, ספרי חשבונות, שטרי בעלות ושקי כסף כבדים מעשה פלדה. גופו היה שקוף; כך שסקרוג׳, כשהתבונן בו ובחן אותו מבעד לאפודה, יכול היה לראות את שני הכפתורים במעילו מאחור.

סקרוג׳ שמע לא פעם אומרים שלמארלי אין לב, אבל לא האמין בכך עד עכשיו.

לא, גם עכשיו הוא לא האמין. אף שהביט ברוח מבעד ומבעד, וראה אותה עומדת לפניו; אף שחש בהשפעה המקפיאה של עיניה הקרות כמוות; וציין את מרקם המטפחת המקופלת הקשורה סביב ראשה ולסתה, תחבושת שלא הבחין בה קודם; הוא עדיין היה ספקן, ונלחם בחושיו.

"נו, נו!" אמר סקרוג׳, עוקצני וקר כתמיד. "מה אתה רוצה ממני?"

"הרבה!" זה היה קולו של מארלי, אין ספק.

"מי אתה?"

"שאל אותי מי הייתי."

"אז מי היית?" אמר סקרוג׳, מרים את קולו. "אתה קפדן, בשביל צל." הוא התכוון לומר "עד לצל האחרון", אבל החליף במילה הזאת, כי היא הולמת יותר.

"בחיים הייתי השותף שלך, יעקב מארלי."

"אתה יכול — אתה יכול לשבת?" שאל סקרוג׳, מביט בו בספק.

"אני יכול."

"אז תעשה את זה."

סקרוג׳ שאל את השאלה כי לא ידע אם רוח כל כך שקופה תימצא במצב שמאפשר לה לקחת כיסא; והרגיש שאם זה בלתי אפשרי, זה עלול להצריך הסבר מביך. אבל הרוח התיישבה בצד הנגדי של האח, כאילו הייתה רגילה לכך לגמרי.

"אתה לא מאמין בי," העירה הרוח.

"לא," אמר סקרוג׳.

"איזו הוכחה תרצה למציאותי מעבר לזו של חושיך?"

"אני לא יודע," אמר סקרוג׳.

"למה אתה מפקפק בחושיך?"

"כי," אמר סקרוג׳, "דבר קטן משפיע עליהם. הפרעה קלה בקיבה הופכת אותם למרמים. אתה יכול להיות פיסת בשר שלא נתעכלה, כתם חרדל, פירור גבינה, פיסה של תפוח אדמה שלא התבשל מספיק. יש בך יותר צלי מצל, מה שלא תהיה!"

סקרוג׳ לא היה רגיל להפליט בדיחות, ובלבו הוא גם לא הרגיש שום עליזות באותו רגע. האמת היא שניסה להיות שנון כדי להסיט את תשומת לבו ולרסן את אימתו; כי קולה של הרוח זעזע את מוח עצמותיו.

לשבת ולבהות בעיניים הקפואות והזגוגיות האלה, בשתיקה, ולו לרגע, היה, הרגיש סקרוג׳, עושה בו שמות. היה גם משהו נורא מאוד בכך שלרוח יש אווירה גיהנומית משלה. סקרוג׳ לא הרגיש אותה בעצמו, אבל ברור שכך היה; כי אף שהרוח ישבה בלי נוע לחלוטין, שערה, שולי בגדיה וציציותיה עדיין התנועעו כאילו מאדי תנור חם.

"אתה רואה את קיסם השיניים הזה?" אמר סקרוג׳, חוזר במהירות להתקפה, מהסיבה שצוינה זה עתה; ומבקש, ולו לשנייה בלבד, להסיט את מבטו האבן של החזיון מעצמו.

"אני רואה," השיבה הרוח.

"אתה לא מסתכל עליו," אמר סקרוג׳.

"אבל אני רואה אותו," אמרה הרוח, "בכל זאת."

"טוב!" השיב סקרוג׳, "אני רק צריך לבלוע אותו, ולהיות עד סוף ימיי נרדף בידי לגיון של שדונים, כולם פרי דמיוני. קשקוש, אני אומר לך! קשקוש!"

למשמע זה פלטה הרוח זעקה מבהילה, וטלטלה את שרשרתה ברעש נוגה ומזעזע כל כך שסקרוג׳ נאחז חזק בכיסאו כדי שלא ייפול בעילפון. אבל כמה גדולה הייתה אימתו, כשהחזיון הסיר את התחבושת מסביב לראשו, כאילו חם מדי ללבוש אותה בתוך הבית, ולסתו התחתונה צנחה על חזהו!

סקרוג׳ צנח על ברכיו, וחיבק את ידיו לפני פניו.

"רחמים!" אמר. "חזיון נורא, למה אתה מטריד אותי?"

"איש בעל תודעה ארצית!" השיבה הרוח, "אתה מאמין בי או לא?"

"אני מאמין," אמר סקרוג׳. "אני חייב. אבל למה רוחות מהלכות על פני האדמה, ולמה הן באות אליי?"

"מוטל על כל אדם," השיבה הרוח, "שהרוח שבתוכו תצא בין חבריו בני האדם ותסייר רחוק ורחב; ואם הרוח הזאת אינה יוצאת בחיים, היא נדונה לעשות זאת אחרי המוות. נגזר עליה לנדוד בעולם — אוי לי, אוי לי! — ולראות מה שאינה יכולה לחלוק בו, אבל יכלה לחלוק בו על פני האדמה, ולהפוך אותו לאושר!"

שוב פלטה הרוח זעקה, וטלטלה את שרשרתה וסחטה את ידיה הצלליות.

"אתה אזוק," אמר סקרוג׳, רועד. "אמור לי למה?"

"אני נושא את השרשרת שיצרתי בחיים," השיבה הרוח. "יצרתי אותה חוליה אחר חוליה ומטר אחר מטר; חגרתי אותה מרצוני החופשי, ומרצוני החופשי נשאתי אותה. התבנית שלה זרה לך?"

סקרוג׳ רעד יותר ויותר.

"או שמא תרצה לדעת," המשיכה הרוח, "את המשקל והאורך של הסליל החזק שאתה עצמך נושא? הוא היה כבד וארוך בדיוק כמו זה, לפני שבעה ערבי חג מולד. עמלת עליו מאז. זו שרשרת כבדה!"

סקרוג׳ הביט סביבו על הרצפה, בציפייה למצוא את עצמו מוקף בכמאה מטרים של כבל ברזל: אבל לא ראה דבר.

"יעקב," אמר, מתחנן. "יעקב מארלי הזקן, ספר לי עוד. דבר אל לבי נחמה, יעקב!"

"אין לי כזו לתת," השיבה הרוח. "היא באה מאזורים אחרים, אבנעזר סקרוג׳, ומועברת בידי שליחים אחרים, לסוגי בני אדם אחרים. גם אין ביכולתי לומר לך מה שהייתי רוצה. מעט מאוד נוסף מותר לי. אני לא יכול לנוח, אני לא יכול להישאר, אני לא יכול להתעכב בשום מקום. רוחי מעולם לא הלכה מעבר למשרד שלנו — שים לב! — בחיים רוחי מעולם לא שוטטה מעבר לגבולות הצרים של מחילת החלפת הכספים שלנו; ומסעות מתישים מצפים לי!"

היה זה הרגל אצל סקרוג׳, בכל פעם שהיה שקוע במחשבה, להכניס את ידיו לכיסי מכנסיו. בהרהרו במה שאמרה הרוח, עשה זאת גם עכשיו, אבל בלי להרים את עיניו ובלי לקום מברכיו.

"בטח היית איטי מאוד בזה, יעקב," העיר סקרוג׳, בטון עסקי, אם כי בענווה ובכבוד.

"איטי!" חזרה הרוח.

"מת שבע שנים," הרהר סקרוג׳. "ומטייל כל הזמן!"

"כל הזמן," אמרה הרוח. "בלי מנוחה, בלי שלווה. ייסורי חרטה בלתי פוסקים."

"אתה נוסע מהר?" אמר סקרוג׳.

"על כנפי הרוח," השיבה הרוח.

"בשבע שנים יכולת לכסות הרבה מאוד קרקע," אמר סקרוג׳.

למשמע זה פלטה הרוח עוד זעקה, והקישה בשרשרתה בצורה כה מזוויעה בדממת הלילה, שהרובע היה רשאי להגיש נגדה כתב אישום על מטרד.

"אוי! שבוי, כבול ואזוק כפליים," קראה הרוח, "לא לדעת שעידנים של עמל בלתי פוסק מצד יצורים בני אלמוות, למען הארץ הזאת, חייבים לעבור אל הנצח לפני שכל הטוב שהיא מסוגלת לו יבוא לידי פיתוח מלא. לא לדעת שכל רוח נוצרית שעובדת בטוב לב בתחומה הקטן, יהא אשר יהא, תמצא את חייה בני התמותה קצרים מדי לכל היכולת העצומה שלה להועיל. לא לדעת שאף פרק של חרטה לא יכול לכפר על הזדמנות אחת של חיים שנוצלה לרעה! ובכל זאת כזה הייתי אני! אוי! כזה הייתי!"

"אבל תמיד היית איש עסקים טוב, יעקב," גמגם סקרוג׳, שהחל כעת ליישם זאת על עצמו.

"עסקים!" קראה הרוח, סוחטת שוב את ידיה. "האנושות הייתה העסק שלי. הרווחה הכללית הייתה העסק שלי; צדקה, רחמים, סבלנות וטוב לב היו, כולם, העסק שלי. עסקאות המסחר שלי היו רק טיפה אחת באוקיינוס המקיף של עסקיי!"

היא הרימה את שרשרתה במלוא אורך זרועה, כאילו זו הסיבה לכל יגונה חסר התועלת, והטילה אותה בכבדות על הרצפה שוב.

"בזמן הזה של השנה המתגלגלת," אמרה הרוח, "אני סובל יותר מכול. למה הלכתי בין המוני בני אדם ועיניי מושפלות, ולא הרמתי אותן לכוכב המבורך ההוא שהוביל את החכמים אל בית עני! האם לא היו בתים עניים שאורו היה מוביל אותי אליהם!"

סקרוג׳ נבהל מאוד לשמוע את הרוח ממשיכה בקצב הזה, והחל לרעוד מאוד.

"שמע אותי!" קראה הרוח. "זמני כמעט תם."

"אשמע," אמר סקרוג׳. "אבל אל תהיה קשה אליי! אל תהיה מליצי, יעקב! בבקשה!"

"איך אני מופיע לפניך בצורה שאתה יכול לראות, אסור לי לומר. ישבתי בלתי נראה לצדך ימים רבים ורבים."

זה לא היה רעיון נעים. סקרוג׳ רעד ומחה את הזיעה ממצחו.

"זה לא חלק קל בכפרתי," המשיכה הרוח. "אני כאן הלילה כדי להזהיר אותך שיש לך עוד סיכוי ותקווה להימלט מגורלי. סיכוי ותקווה שאני השגתי עבורך, אבנעזר."

"תמיד היית חבר טוב אליי," אמר סקרוג׳. "תודה לך!"

"שלוש רוחות," המשיכה הרוח, "יבואו לרדוף אותך."

נפלו פניו של סקרוג׳ כמעט עד כמה שנפלו פניה של הרוח.

"זה הסיכוי והתקווה שהזכרת, יעקב?" שאל בקול רועד.

"כן."

"אני — אני חושב שהייתי מעדיף שלא," אמר סקרוג׳.

"בלי ביקוריהן," אמרה הרוח, "אתה לא יכול לקוות להימנע מהדרך שבה אני צועד. צפה לראשונה מחר, כשהשעון יצלצל אחת."

"אי אפשר לקחת את כולן בבת אחת, ולגמור עם זה, יעקב?" רמז סקרוג׳.

"צפה לשנייה בלילה שלאחר מכן באותה שעה. לשלישית בלילה שאחריו, כשהמהלומה האחרונה של שתים עשרה תפסיק לרטוט. אל תצפה לראות אותי יותר; ודאג, למען עצמך, שתזכור את מה שהתרחש בינינו!"

כשאמרה את המילים האלה, לקחה הרוח את התחבושת שלה מהשולחן וקשרה אותה סביב ראשה, כמו קודם. סקרוג׳ ידע זאת מהצליל החד שהשמיעו שיניה כשהלסתות נסגרו בידי התחבושת. הוא העז להרים שוב את עיניו, ומצא את מבקרו העל־טבעי עומד מולו בזקיפות, ושרשרתו כרוכה על זרועו ומסביבה.

החזיון הלך אחורה ממנו; ובכל צעד שעשה, החלון התרומם מעט, כך שכשהגיע אליו החזיון, החלון היה פתוח לרווחה.

הוא סימן לסקרוג׳ להתקרב, וסקרוג׳ התקרב. כשהיו במרחק שני צעדים זה מזה, הרים רוחו של מארלי את ידו, והזהיר אותו שלא להתקרב עוד. סקרוג׳ עצר.

לא כל כך מציות, כמו מהפתעה ומפחד: כי עם הרמת היד, נעשה מודע לרעשים מבולבלים באוויר; צלילים בלתי קוהרנטיים של קינה וחרטה; יללות עצובות עד כדי אי־יכולת לבטא ומאשימות את עצמן. הרוח, אחרי שהקשיבה לרגע, הצטרפה לקינה העצובה; וצפה החוצה אל הלילה הקודר והחשוך.

סקרוג׳ הלך אחריה אל החלון: נואש בסקרנותו. הוא הציץ החוצה.

האוויר היה מלא חזיונות, נודדים הנה והנה במהירות חסרת מנוחה, ומיללים בדרכם. כל אחד מהם נשא שרשראות כמו רוחו של מארלי; מעטים (אולי אלה ממשלות אשמות) היו קשורים זה לזה; אף אחד לא היה חופשי. רבים היו מוכרים לסקרוג׳ אישית בחייהם. הוא הכיר היטב רוח זקנה אחת, באפודה לבנה, עם כספת ברזל אדירה קשורה לקרסולה, שבכתה ברחמים על כך שאינה יכולה לסייע לאישה אומללה עם תינוק, שראתה למטה, על מפתן דלת. האומללות של כולם הייתה, בבירור, שביקשו להתערב, לטובה, בעניינים אנושיים, ואיבדו את הכוח לכך לנצח.

אם היצורים האלה נמוגו לתוך ערפל, או שהערפל עטף אותם, הוא לא ידע לומר. אבל הם וקולותיהם הרוחניים נמוגו יחד; והלילה חזר להיות כמו שהיה כשהלך הביתה.

סקרוג׳ סגר את החלון, ובחן את הדלת שדרכה נכנסה הרוח. היא הייתה נעולה כפול, כפי שנעל אותה בידיו, והבריחים לא נפגעו. הוא ניסה לומר "קשקוש!" אבל נעצר בהברה הראשונה. ובהיותו, מהרגש שעבר, או מעייפות היום, או מההצצה שלו אל העולם הנסתר, או מהשיחה המשעממת של הרוח, או משעת הלילה המאוחרת, זקוק מאוד למנוחה, הלך ישר למיטה, בלי להתפשט, ונרדם ברגע.