בית שני: הראשונה משלוש הרוחות

כשסקרוג׳ התעורר היה חשוך כל כך, שכשהביט מהמיטה החוצה בקושי הצליח להבדיל בין החלון השקוף לקירות האטומים של חדרו. הוא ניסה לנקב את החשכה בעיני החמוס שלו, כשפעמוני כנסייה שכנה הכו את רבעי השעה. אז הקשיב כדי לשמוע את השעה.

להפתעתו הגדולה הפעמון הכבד המשיך משש לשבע, משבע לשמונה, וכך בסדר עד שתים עשרה; ואז נדם. שתים עשרה! כבר עברה שתיים כשהלך לישון. השעון טועה. בוודאי נכנס נטיף קרח אל המנגנון. שתים עשרה!

הוא נגע בקפיץ של שעון הצלצול שלו כדי לתקן את השעון המגוחך הזה. הדופק הקטן והמהיר שלו דפק שתים עשרה, ונעצר.

"מה פתאום," אמר סקרוג׳, "זה לא ייתכן שישנתי יום שלם ועוד עמוק לתוך לילה אחר. זה לא ייתכן שקרה משהו לשמש, ועכשיו שתים עשרה בצהריים!"

הרעיון היה מבהיל, ולכן התגלגל מהמיטה ומישש את דרכו אל החלון. הוא נאלץ לשפשף את הכפור בשרוול חלוק הרחצה לפני שיכול היה לראות משהו, ואפילו אז ראה מעט מאוד. כל מה שהצליח להבחין בו היה שעדיין ערפל סמיך וקור עז, ושאין רעש של אנשים רצים הנה והנה ומקימים המולה גדולה, כפי שבלי ספק היה אילו הלילה גירש את היום הבהיר ותפס את העולם. זו הייתה הקלה גדולה, כי "שלושה ימים לאחר ראיית שטר חליפין ראשון זה, שלמו למר אבנעזר סקרוג׳ או לפקודתו", וכן הלאה, היה הופך לא יותר מאיגרת חוב של ארצות הברית, אילו לא היו ימים לספור לפיהם.

סקרוג׳ חזר למיטה, וחשב, וחשב, וחשב על זה שוב ושוב ושוב, ולא הצליח להבין כלום. ככל שחשב יותר, כך התבלבל יותר; וככל שניסה יותר לא לחשוב, כך חשב יותר.

רוחו של מארלי הטרידה אותו מאוד. בכל פעם שהחליט בלבו, אחרי בדיקה מעמיקה, שהכול היה חלום, מחשבתו שבה, כמו קפיץ חזק ששוחרר, אל מקומה הראשון, והציבה שוב את אותה בעיה לפתור מההתחלה: "האם זה היה חלום או לא?"

סקרוג׳ שכב במצב הזה עד שהפעמון צלצל עוד שלושה רבעים, ואז נזכר לפתע שהרוח הזהירה אותו מביקור כשהפעמון יצלצל אחת. הוא החליט להישאר ער עד שהשעה תעבור; ובהתחשב בכך שהוא יכול להירדם כמו שהוא יכול לעלות לשמיים, זו הייתה אולי ההחלטה הנבונה ביותר שעמדה בידו.

הרבע היה ארוך כל כך, שיותר מפעם אחת היה משוכנע שוודאי שקע בלי משים בתנומה והחמיץ את השעון. לבסוף הצליל פרץ אל אוזנו הקשובה.

"דינג, דונג!"

"רבע אחרי," אמר סקרוג׳, סופר.

"דינג, דונג!"

"וחצי!" אמר סקרוג׳.

"דינג, דונג!"

"רבע לאחת," אמר סקרוג׳.

"דינג, דונג!"

"השעה עצמה," אמר סקרוג׳ בניצחון, "ולא יותר!"

הוא דיבר לפני שפעמון השעה נשמע, וזה קרה עכשיו בצליל עמוק, עמום, חלול ונוגה של אחת. אור הבזיק בחדר באותו רגע, וווילונות מיטתו נמשכו.

וילונות מיטתו נמשכו הצידה, אני אומר לכם, בידי יד. לא הווילונות שלרגליו, ולא אלה שמאחורי גבו, אלא אלה שפניו היו מופנות אליהם. וילונות המיטה נמשכו הצידה; וסקרוג׳, מזנק למצב של חצי שכיבה, מצא את עצמו פנים אל פנים עם המבקר שאינו מן העולם הזה שמשך אותם: קרוב אליו כפי שאני קרוב עכשיו אליכם, ואני עומד ברוחי לצד מרפקכם.

זו הייתה דמות מוזרה, כמו ילד, אבל לא כל כך כמו ילד כמו זקן הנראה דרך איזה מתווך על־טבעי, שנתן לו מראה של מי שנסוג מן העין והצטמצם לממדי ילד. שערה, שהיה תלוי סביב צווארה ולאורך גבה, היה לבן כמו מזקנה; ובכל זאת לא היה קמט אחד על הפנים, וסומק רענן ועדין כיסה את העור. הזרועות היו ארוכות מאוד ושריריות; וכך גם הידיים, כאילו אחיזתה חזקה במידה יוצאת דופן. רגליה וכפות רגליה, עדינות להפליא, היו, כמו הגפיים העליונות, חשופות. היא לבשה טוניקה בלבן הטהור ביותר; ומסביב למותניה הייתה קשורה חגורה זוהרת, שהברק שלה היה יפהפה. בידה החזיקה ענף הולי ירוק וטרי; ובניגוד מוזר לסמל החורפי הזה, שולי בגדיה עוטרו בפרחי קיץ. אבל הדבר המוזר ביותר בה היה שמקודקוד ראשה פרץ סילון אור בהיר וצלול, שבזכותו נראה כל זה; ושהיה ללא ספק הסיבה לכך שברגעים העמומים יותר שלה השתמשה במכבה נרות גדול בתור כובע, שאותו החזיקה עכשיו מתחת לזרועה.

אבל אפילו זו לא הייתה התכונה המוזרה ביותר שלה, כשסקרוג׳ הביט בה ביציבות הולכת וגוברת. כי כשם שחגורתה נצצה וזהרה עכשיו בחלק אחד ועכשיו באחר, ומה שהיה אור ברגע אחד היה בזמן אחר חושך, כך גם הדמות עצמה התנודדה בבהירותה: עכשיו יצור בעל זרוע אחת, עכשיו בעל רגל אחת, עכשיו בעל עשרים רגליים, עכשיו זוג רגליים בלי ראש, עכשיו ראש בלי גוף; מהחלקים המתמוססים האלה לא נראה שום קו מתאר בחשכה הסמיכה שבה נמסו. ובתוך התמיהה הזאת עצמה, היא הייתה שוב היא עצמה: ברורה וצלולה כתמיד.

"האם אתה הרוח, אדוני, שעל בואה נאמר לי מראש?" שאל סקרוג׳.

"אני!"

הקול היה רך ועדין. נמוך באופן יוצא דופן, כאילו במקום להיות קרוב כל כך אליו, בא מרחוק.

"מי ומה אתה?" דרש סקרוג׳.

"אני רוח חג המולד של העבר."

"העבר הרחוק?" שאל סקרוג׳, כשהוא מבחין בקומתה הננסית.

"לא. העבר שלך."

אולי סקרוג׳ לא היה יכול לומר לאיש מדוע, אילו מישהו היה יכול לשאול אותו; אבל היה לו רצון מיוחד לראות את הרוח בכובעה, והוא הפציר בה לכסות את ראשה.

"מה!" קראה הרוח, "האם תכבה כל כך מהר, בידיים ארציות, את האור שבידי להעניק? האין די בכך שאתה אחד מאלה שתשוקותיהם יצרו את הכובע הזה, ומכריחים אותי, לאורך שורות שלמות של שנים, ללבוש אותו נמוך על מצחי!"

סקרוג׳ התנער בכבוד מכל כוונה לפגוע, ומכל ידיעה שכיסה את הרוח "בכובע" במזיד בשום תקופה בחייו. אז העז לשאול איזה עניין הביא אותה לשם.

"טובתך!" אמרה הרוח.

סקרוג׳ הביע את הכרת תודתו, אך לא יכול היה שלא לחשוב שלילה של מנוחה רצופה היה תורם יותר למטרה הזאת. הרוח בוודאי שמעה אותו חושב, כי אמרה מיד:

"תיקונך, אם כן. היזהר!"

היא הושיטה את ידה החזקה בעודה מדברת, ואחזה בו בעדינות בזרוע.

"קום! ולך איתי!"

היה לשווא מצד סקרוג׳ להפציר שמזג האוויר והשעה אינם מתאימים להליכה; שהמיטה חמה והמדחום הרבה מתחת לאפס; שהוא לבוש קלות בלבד בנעליים, בחלוק רחצה ובמצנפת לילה; ושיש לו נזלת באותה עת. האחיזה, אף שהייתה עדינה כיד של אישה, לא ניתנה לעמוד בפניה. הוא קם; אבל כשראה שהרוח פונה אל החלון, אחז בגלימתה בתחנונים.

"אני בן תמותה," טען סקרוג׳, "ועלול ליפול."

"שא רק מגע של ידי כאן," אמרה הרוח, והניחה אותה על לבו, "ותהיה נתמך ביותר מזה!"

כשנאמרו המילים, עברו דרך הקיר ועמדו על דרך כפרית פתוחה, שדות משני צדיה. העיר נעלמה לגמרי. לא נראה שריד ממנה. החשכה והאובך נעלמו איתה, כי היה יום חורף צלול וקר, ושלג על האדמה.

"שמיים אדירים!" אמר סקרוג׳, מצמיד את ידיו, כשהביט סביבו. "גדלתי במקום הזה. הייתי כאן ילד!"

הרוח הביטה בו בעדינות. מגעה העדין, אף שהיה קל ומיידי, נראה עדיין נוכח בתחושת המישוש של הזקן. הוא היה מודע לאלף ריחות הצפים באוויר, כל אחד קשור באלף מחשבות, ותקוות, ושמחות ודאגות שנשכחו מזמן, מזמן!

"השפה שלך רועדת," אמרה הרוח. "ומה זה על לחיך?"

סקרוג׳ מלמל, בצרידות יוצאת דופן בקולו, שזה פצעון; והפציר ברוח להוביל אותו לאן שתרצה.

"אתה זוכר את הדרך?" שאלה הרוח.

"לזכור אותה!" קרא סקרוג׳ בלהט. "הייתי יכול ללכת בה בעיניים קשורות."

"מוזר ששכחת אותה כל כך הרבה שנים!" העירה הרוח. "בוא נמשיך."

הם הלכו לאורך הדרך, וסקרוג׳ מזהה כל שער, ועמוד, ועץ; עד שעיר שוק קטנה הופיעה מרחוק, עם הגשר שלה, הכנסייה והנהר המתפתל. כמה פוני שעירים נראו עכשיו דוהרים לקראתם ועל גבם נערים, שקראו לנערים אחרים בכרכרות כפריות ובעגלות, שאיכרים הנהיגו. כל הנערים האלה היו במצב רוח מרומם מאוד, וצעקו זה לזה, עד שהשדות הרחבים התמלאו במוזיקה עליזה כל כך, שהאוויר הפריך צחק לשמעה!

"אלה רק צלליות של הדברים שהיו," אמרה הרוח. "אין להם מודעות אלינו."

הנוסעים העליזים התקרבו; ובהתקרבם, סקרוג׳ הכיר וקרא בשמם של כולם. למה שמח כל כך, מעבר לכל גבול, לראות אותם! למה נצצה עינו הקרה, ולבו קפץ כשחלפו על פניו! למה התמלא שמחה כששמע אותם מאחלים זה לזה חג מולד שמח, כשנפרדו בצמתי דרכים ובשבילי עקיפין, אל בתיהם השונים! מה היה חג מולד שמח בעיני סקרוג׳? לעזאזל עם חג מולד שמח! איזה טוב הוא עשה לו אי פעם?

"בית הספר לא נטוש לגמרי," אמרה הרוח. "ילד בודד, שחבריו התעלמו ממנו, נשאר שם עדיין."

סקרוג׳ אמר שהוא מכיר אותו. והוא התייפח.

הם עזבו את הכביש הראשי בשביל שנזכר היטב, ועד מהרה התקרבו לאחוזה של לבנים אדומות עמומות, עם כיפה קטנה מעל הגג שעליה שבשבת, ופעמון תלוי בתוכה. זה היה בית גדול, אבל של הון שנשבר; כי המשרדים הרחבים כמעט שלא היו בשימוש, קירותיהם היו לחים ומכוסים טחב, חלונותיהם שבורים ושעריהם רקובים. תרנגולות קרקרו והתהדרו באורוות; ובתי הכרכרות והסככות היו מכוסים עשב. גם בפנים לא שמר על מצבו הקדום; כי כשנכנסו לאולם העגום, והציצו דרך הדלתות הפתוחות של חדרים רבים, מצאו אותם מרוהטים בדלות, קרים וענקיים. היה באוויר טעם של אדמה, ועירום צונן במקום, שהתקשר איכשהו עם יותר מדי קימה לאור נר, ולא יותר מדי אוכל.

הם הלכו, הרוח וסקרוג׳, דרך האולם אל דלת בחלק האחורי של הבית. היא נפתחה לפניהם וחשפה חדר ארוך, חשוף ונוגה, שהפך חשוף עוד יותר בגלל שורות של ספסלים ושולחנות פשוטים מעץ אשוח. ליד אחד מהם קרא ילד בודד ליד אש חלשה; וסקרוג׳ התיישב על ספסל ובכה למראה עצמו המסכן והנשכח כפי שהיה.

לא הד סמוי אחד בבית, לא חריקה ורחש של עכברים מאחורי לוחות הקיר, לא טפטוף מצינור הניקוז המופשר למחצה בחצר האפורה מאחור, לא אנחה בין ענפי צפצפה אחת עירומה ומדוכאת, לא נדנוד סרק של דלת מחסן ריק, לא, אף לא טקטוק באש, שלא נפל על לבו של סקרוג׳ בהשפעה מרככת, והעניק מעבר חופשי יותר לדמעותיו.

הרוח נגעה בזרועו והצביעה על עצמו הצעיר, שקוע בקריאתו. לפתע עמד מחוץ לחלון אדם, בבגדים זרים, אמיתי וברור להפליא למראה, עם גרזן תקוע בחגורתו, ומוליך ברסן חמור עמוס עצים.

"הרי זה עלי בבא!" קרא סקרוג׳ בהתלהבות. "זה עלי בבא הזקן והיקר והישר! כן, כן, אני יודע! באחד מחגי המולד, כשהילד הבודד ההוא שם נשאר כאן לגמרי לבדו, הוא באמת בא, בפעם הראשונה, בדיוק כך. ילד מסכן! וולנטין," אמר סקרוג׳, "ואחיו הפראי, אורסון; הנה הם הולכים! ומה שמו, זה שהניחו אותו בתחתוניו, ישן, בשער דמשק; אתה לא רואה אותו! ומשרת האורווה של הסולטן שהפכו אותו הג׳ינים על ראשו; הנה הוא על ראשו! מגיע לו. אני שמח על כך. מה לו ולהינשא לנסיכה!"

לשמוע את סקרוג׳ מוציא את כל רצינות טבעו על נושאים כאלה, בקול יוצא דופן בין צחוק לבכי, ולראות את פניו הסמוקות והנרגשות, היה בוודאי הפתעה לידידיו העסקיים בעיר.

"הנה התוכי!" קרא סקרוג׳. "גוף ירוק וזנב צהוב, עם משהו כמו חסה צומח מקודקוד ראשו; הנה הוא! 'רובין קרוזו המסכן׳, קרא לו, כשחזר הביתה אחרי שהפליג סביב האי. 'רובין קרוזו המסכן, איפה היית, רובין קרוזו?' האיש חשב שהוא חולם, אבל הוא לא חלם. זה היה התוכי, אתה יודע. הנה יום שישי רץ על נפשו אל המפרצון! הלו! הופ! הלו!"

ואז, במהירות מעבר שזרה מאוד לאופיו הרגיל, אמר, מתוך רחמים על עצמו הקודם, "ילד מסכן!" ובכה שוב.

"הלוואי," מלמל סקרוג׳, מכניס את ידו לכיסו ומביט סביבו, אחרי שייבש את עיניו בשרוול: "אבל כבר מאוחר מדי."

"מה קרה?" שאלה הרוח.

"שום דבר," אמר סקרוג׳. "שום דבר. נער שר שיר חג מולד ליד הדלת שלי אמש. הייתי רוצה לתת לו משהו: זה הכול."

הרוח חייכה מהורהרת, והניפה את ידה: ואמרה תוך כדי כך, "בוא נראה חג מולד אחר!"

סקרוג׳ הצעיר גדל למשמע המילים, והחדר החשיך מעט והתלכלך. הלוחות התכווצו, החלונות נסדקו; שברי טיח נפלו מהתקרה, והרצועות העירומות נחשפו במקומם; אבל איך כל זה נעשה, סקרוג׳ ידע לא יותר ממה שאתם יודעים. הוא ידע רק שזה בדיוק נכון; שהכול קרה כך; שהנה הוא, שוב לבד, כשכל שאר הנערים הלכו הביתה לחופשה העליזה.

הוא לא קרא עכשיו, אלא הלך הלוך ושוב בייאוש. סקרוג׳ הביט ברוח, ובניד ראש עצוב הציץ בחרדה אל הדלת.

היא נפתחה; וילדה קטנה, צעירה בהרבה מהנער, התפרצה פנימה, ושמה את זרועותיה סביב צווארו, ונישקה אותו שוב ושוב, וכינתה אותו "אחי היקר, היקר."

"באתי לקחת אותך הביתה, אחי היקר!" אמרה הילדה, מוחאת כפיים קטנות, ומתכופפת לצחוק. "לקחת אותך הביתה, הביתה, הביתה!"

"הביתה, פאן הקטנה?" השיב הנער.

"כן!" אמרה הילדה, גדושה שמחה. "הביתה, אחת ולתמיד. הביתה, לעולם ועד. אבא הרבה יותר טוב אלינו ממה שהיה, עד שהבית כמו גן עדן! הוא דיבר אליי כל כך בעדינות בלילה יקר אחד כשהלכתי לישון, שלא פחדתי לשאול אותו עוד פעם אם אפשר שתבוא הביתה; והוא אמר כן, אתה תבוא; ושלח אותי בכרכרה להביא אותך. ואתה הולך להיות גבר!" אמרה הילדה, פוערת את עיניה, "ולא תחזור לכאן לעולם; אבל קודם, נהיה ביחד כל חג המולד, ונעשה את הזמן העליז ביותר בעולם."

"את כבר ממש אישה, פאן הקטנה!" קרא הנער.

היא מחאה כפיים וצחקה, וניסתה לגעת בראשו; אבל מאחר שהייתה קטנה מדי, צחקה שוב, ועמדה על קצות האצבעות כדי לחבק אותו. ואז החלה לגרור אותו, בלהיטותה הילדותית, אל הדלת; והוא, בלי שום חוסר חשק ללכת, ליווה אותה.

קול נורא באולם קרא, "הורידו את התיבה של הצעיר סקרוג׳, שם!" ובאולם הופיע המורה בעצמו, שהביט בצעיר סקרוג׳ בהתנשאות פראית, והכניס אותו למצב נפשי נורא בכך שלחץ את ידו. אחר כך הוביל אותו ואת אחותו אל חדר אורחים רועד, קר כמו באר עתיקה ממש, שבו המפות שעל הקיר, והגלובוס השמימי והארצי שבחלונות, היו מעומעמים כשעווה מקור. כאן הוציא קנקן יין קל באופן מוזר, וגוש עוגה כבד באופן מוזר, ונתן מנות של מעדנים אלה לצעירים: ובה בעת שלח משרת כחוש להציע כוסית של "משהו" לנער הכרכרה, שענה שהוא מודה לאדון, אבל אם זה אותו ברז שטעם קודם, מוטב שלא. מאחר שהתיבה של הצעיר סקרוג׳ כבר נקשרה על גג הכרכרה, הילדים נפרדו מהמורה בשמחה רבה; ועלו אליה, ונסעו בעליזות במורד שביל הגן: הגלגלים המהירים מתיזים את הכפור והשלג מהעלים הכהים של הירוקי־עד כמו רסס.

"תמיד יצור עדין, שנשימה הייתה יכולה לקמול אותו," אמרה הרוח. "אבל היה לה לב גדול!"

"כך היה," קרא סקרוג׳. "אתה צודק. לא אכחיש זאת, רוח. חלילה!"

"היא מתה כאישה," אמרה הרוח, "והיו לה, כך נדמה לי, ילדים."

"ילד אחד," השיב סקרוג׳.

"נכון," אמרה הרוח. "האחיין שלך!"

סקרוג׳ נראה לא רגוע בנפשו; וענה בקצרה, "כן."

אף שזה עתה עזבו מאחוריהם את בית הספר, הם היו עכשיו ברחובות הסואנים של עיר, שבהם עוברי אורח צלליתיים עברו ושבו; שבהם עגלות וכרכרות צלליתיות נאבקו על הדרך, וכל המאבק והמהומה של עיר אמיתית היו שם. התברר מספיק, לפי קישוט החנויות, שגם כאן היה שוב זמן חג המולד; אבל היה ערב, והרחובות היו מוארים.

הרוח עצרה ליד דלת מחסן מסוים, ושאלה את סקרוג׳ אם הוא מכיר אותו.

"להכיר אותו!" אמר סקרוג׳. "הייתי כאן שוליה!"

הם נכנסו. למראה ג׳נטלמן זקן בפיאה וולשית, יושב מאחורי שולחן כתיבה גבוה כל כך שאילו היה גבוה בשני אינץ׳ נוספים היה מתנגש בראשו בתקרה, קרא סקרוג׳ בהתרגשות רבה:

"הרי זה פזיוויג הזקן! יברך אלוהים את לבו; פזיוויג חי שוב!"

פזיוויג הזקן הניח את העט, והביט בשעון, שהצביע על שבע. הוא שפשף את ידיו; יישר את אפודתו הרחבה; צחק בכל גופו, מנעליו ועד איבר הנדיבות שלו; וקרא בקול נוח, שמנוני, עשיר, שמן ועליז:

"יו הו, שם! אבנעזר! דיק!"

סקרוג׳ הצעיר, שגדל עכשיו להיות בחור, נכנס בזריזות, מלווה בחברו לשוליה.

"דיק וילקינס, כמובן!" אמר סקרוג׳ לרוח. "אלוהים אדירים, כן. הנה הוא. הוא היה קשור אליי מאוד, דיק. דיק המסכן! אוי, אוי!"

"יו הו, חבר׳ה!" אמר פזיוויג. "אין עבודה יותר הלילה. ערב חג המולד, דיק. חג המולד, אבנעזר! בואו נרים את התריסים," קרא פזיוויג הזקן, במחיאת כפיים חדה, "לפני שאפשר להגיד ג׳ק רובינסון!"

לא הייתם מאמינים איך שני הבחורים האלה התנפלו על זה! הם זינקו לרחוב עם התריסים — אחד, שניים, שלושה — העמידו אותם במקומם — ארבעה, חמישה, שישה — נעלו אותם ונעצו אותם — שבעה, שמונה, תשעה — וחזרו לפני שהייתם מספיקים להגיע לשתים עשרה, מתנשפים כמו סוסי מרוץ.

"הילי־הו!" קרא פזיוויג הזקן, מדלג מהשולחן הגבוה בזריזות מופלאה. "פנו, חבר׳ה, ובואו נקבל כאן הרבה מקום! הילי־הו, דיק! קדימה, אבנעזר!"

לפנות! לא היה דבר שלא היו מפנים, או לא היו יכולים לפנות, כשפזיוויג הזקן משגיח. זה נעשה בדקה. כל מה שאפשר להזיז נארז והוצא, כאילו פוטר מהחיים הציבוריים לעולמי עד; הרצפה נטואטאה והושקתה, המנורות סודרו, דלק נערם על האש; והמחסן היה אולם נשפים נוח, וחם, ויבש, ובהיר, כפי שהייתם רוצים לראות בליל חורף.

נכנס כנר עם ספר תווים, ועלה אל השולחן הגבוה, והפך אותו לתזמורת, וכיוון כמו חמישים כאבי בטן. נכנסה גברת פזיוויג, חיוך אחד עצום ומוצק. נכנסו שלוש העלמות פזיוויג, קורנות ואהובות. נכנסו ששת המחזרים הצעירים ששברו להן את הלב. נכנסו כל הגברים והנשים הצעירים שהועסקו בעסק. נכנסה המשרתת, עם בן דודה האופה. נכנסה הטבחית, עם החבר המיוחד של אחיה, החלבן. נכנס הנער מהצד השני של הרחוב, שחשדו בו שאינו מקבל מספיק אוכל מאדונו, ומנסה להסתתר מאחורי הנערה מהבית שאחרי הבית הסמוך, שהוכח שמשכו לה את האוזניים גבירתה. כולם נכנסו, אחד אחרי השני; חלקם בביישנות, חלקם באומץ, חלקם בחן, חלקם בגמלוניות, חלקם דוחפים, חלקם מושכים; כולם נכנסו, בכל דרך אפשרית. כולם יצאו לריקוד, עשרים זוגות בבת אחת; ידיים חצי סיבוב וחזרה לכיוון השני; במורד האמצע ובחזרה למעלה; סיבוב אחרי סיבוב בשלבים שונים של התקבצות חיבה; הזוג העליון הוותיק תמיד צץ במקום הלא נכון; הזוג העליון החדש יוצא שוב לדרך ברגע שהגיע; כולם זוגות עליונים בסוף, ואף זוג תחתון לעזור להם! כשהושגה התוצאה הזאת, פזיוויג הזקן, מוחא כפיים כדי לעצור את הריקוד, קרא "כל הכבוד!" והכנר טבל את פניו החמות בקנקן בירה כהה שהוכן במיוחד למטרה הזאת. אבל בוז למנוחה, עם שובו התחיל מיד שוב, אף שעדיין לא היו רקדנים, כאילו הכנר האחר נישא הביתה, מותש, על תריס, והוא אדם חדש לגמרי שנחוש להבריח אותו מהשטח, או למות.

היו עוד ריקודים, והיו פנטים, ועוד ריקודים, והייתה עוגה, והיה נגוס, יין חם ומתובל, והיה נתח גדול של צלי קר, והיה נתח גדול של בשר מבושל קר, והיו פשטידות מינס, והרבה בירה. אבל השיא הגדול של הערב בא אחרי הצלי והמבושל, כשהכנר (כלב ערמומי, שימו לב! מהסוג שידע את מקצועו טוב יותר ממה שאתם או אני היינו יכולים לספר לו!) פתח ב״סר רוג׳ר דה קוברלי". אז יצא פזיוויג הזקן לרקוד עם גברת פזיוויג. הזוג העליון, גם כן; עם עבודה קשה ונוקשה שנגזרה עליהם; שלושה או ארבעה ועשרים זוגות של בני זוג; אנשים שאי אפשר היה להתעסק איתם; אנשים שרקדו, ולא היה להם מושג בהליכה.

אבל אילו היו כפולים — אה, פי ארבעה — פזיוויג הזקן היה מתמודד איתם, וגם גברת פזיוויג. לגביה, היא הייתה ראויה להיות בת זוגו בכל מובן של המילה. אם זה לא שבח גבוה, אמרו לי שבח גבוה יותר, ואשתמש בו. אור ממשי נראה כנובע משוקיו של פזיוויג. הן זהרו בכל חלק של הריקוד כמו ירחים. לא היה אפשר לנבא, בשום רגע נתון, מה יקרה להן הלאה. וכשפזיוויג הזקן וגברת פזיוויג עברו את כל הריקוד; קדימה ואחורה, שתי ידיים לבת הזוג, קידה וכריעה, חולץ פקקים, השחלת מחט, וחזרה למקום; פזיוויג "חתך" — חתך בזריזות כזאת, שנראה כאילו הוא קורץ ברגליו, ושב לעמוד על רגליו בלי להתנודד.

כשהשעון צלצל אחת עשרה, התפזר הנשף הביתי הזה. מר וגברת פזיוויג תפסו עמדות, אחד מכל צד של הדלת, ולחצו ידיים עם כל אדם ואדם כשיצא, ואיחלו לו או לה חג מולד שמח. כשכולם פרשו חוץ משני השוליות, עשו אותו דבר גם להם; וכך גוועו הקולות העליזים, והבחורים נשארו למיטותיהם; שהיו מתחת לדלפק בחנות האחורית.

במשך כל הזמן הזה, סקרוג׳ התנהג כאדם שיצא מדעתו. לבו ונפשו היו בסצנה, ועם עצמו הקודם. הוא אישר כל דבר, זכר הכול, נהנה מהכול, וחווה את הסערה המוזרה ביותר. רק עכשיו, כשהפנים הבהירות של עצמו הקודם ושל דיק הופנו מהם, נזכר ברוח, והבין שהיא מביטה בו ישר, בעוד האור על ראשה בוער צלול מאוד.

"עניין קטן," אמרה הרוח, "לגרום לטיפשים האלה להיות כל כך מלאי תודה."

"קטן!" הדהד סקרוג׳.

הרוח סימנה לו להקשיב לשני השוליות, ששפכו את לבם בשבחי פזיוויג; וכשעשה זאת, אמרה,

"מה! האין זה כך? הוא הוציא רק כמה לירות מכספך בן התמותה: שלוש או ארבע אולי. האם זה כל כך הרבה שהוא ראוי לשבח הזה?"

"זה לא העניין," אמר סקרוג׳, מחומם מההערה, ומדבר בלי משים כמו עצמו הקודם, לא המאוחר. "זה לא העניין, רוח. יש לו הכוח להפוך אותנו למאושרים או לאומללים; להפוך את שירותנו לקל או לעול; להנאה או לעמל. נניח שכוחו טמון במילים ובמבטים; בדברים קלים וחסרי משמעות כל כך שאי אפשר לחבר ולספור אותם: אז מה? האושר שהוא נותן גדול בדיוק כאילו עלה הון."

הוא חש במבט הרוח, ועצר.

"מה קרה?" שאלה הרוח.

"שום דבר מיוחד," אמר סקרוג׳.

"משהו, כך נדמה לי?" התעקשה הרוח.

"לא," אמר סקרוג׳, "לא. הייתי רוצה להיות מסוגל לומר מילה או שתיים לפקיד שלי עכשיו. זה הכול."

עצמו הקודם הנמיך את המנורות כשהשמיע את המשאלה; וסקרוג׳ והרוח עמדו שוב זה לצד זה באוויר הפתוח.

"זמני מתקצר," העירה הרוח. "מהר!"

זה לא הופנה אל סקרוג׳, ולא אל איש שהוא יכול היה לראות, אבל הפיק תוצאה מיידית. כי שוב ראה סקרוג׳ את עצמו. הוא היה מבוגר יותר עכשיו; גבר בשיא חייו. בפניו לא היו קווי הקשיחות והחומרה של שנים מאוחרות יותר; אבל הוא כבר החל לשאת את סימני הדאגה והחמדנות. הייתה בעין תנועה להוטה, חמדנית ובלתי נינוחה, שהראתה את התשוקה שהכתה שורש, והיכן יפול צל העץ הצומח.

הוא לא היה לבד, אלא ישב לצד נערה צעירה ויפה בשמלת אבל, שבעיניה היו דמעות, שנצצו באור שבקע מרוח חג המולד של העבר.

"זה לא חשוב," אמרה בשקט. "לך, מעט מאוד. אליל אחר החליף אותי; ואם הוא יכול לעודד ולנחם אותך בעתיד, כפי שהייתי מנסה לעשות, אין לי סיבה צודקת להתאבל."

"איזה אליל החליף אותך?" השיב.

"אחד מזהב."

"זה היחס ההוגן של העולם!" אמר. "אין שום דבר שהוא קשה עליו כמו עוני; ואין שום דבר שהוא מתיימר להוקיע בחומרה כזאת כמו רדיפת עושר!"

"אתה חושש מהעולם יותר מדי," ענתה בעדינות. "כל שאר תקוותיך התמזגו בתקווה להיות מעבר לסיכוי לנזיפתו המלוכלכת. ראיתי את שאיפותיך הנעלות יותר נושרות אחת אחת, עד שהתשוקה הראשית, הרווח, בולעת אותך כולך. האין זה כך?"

"ומה אז?" השיב בחדות. "גם אם נעשיתי חכם יותר, ומה אז? לא השתניתי כלפייך."

היא הניעה בראשה.

"האם השתניתי?"

"החוזה שלנו ישן. הוא נעשה כששנינו היינו עניים ושמחים להיות כך, עד שבעת הנכונה נוכל לשפר את מצבנו בעולם בשקידה סבלנית. אתה השתנית. כשהוא נעשה, היית אדם אחר."

"הייתי ילד," אמר בחוסר סבלנות.

"הרגש שלך עצמו אומר לך שלא היית מה שאתה עכשיו," השיבה. "אני כן. מה שהבטיח אושר כשהיינו אחד בלב, מלא אומללות עכשיו כשאנחנו שניים. כמה פעמים וכמה בחריפות חשבתי על כך, לא אגיד. די בכך שחשבתי על כך, ושאני יכולה לשחרר אותך."

"האם אי פעם ביקשתי שחרור?"

"במילים. לא. אף פעם."

"במה אז?"

"בטבע שהשתנה; ברוח שהשתנתה; באווירה אחרת של חיים; בתקווה אחרת כמטרה הגדולה שלהם. בכל מה שהעניק לאהבתי ערך או שווי בעיניך. אילו זה לא היה אף פעם בינינו," אמרה הנערה, מביטה בו בעדינות אך בנחישות; "אמור לי, האם היית מחפש אותי ומנסה לזכות בי עכשיו? אה, לא!"

הוא נראה נכנע לצדקת ההנחה הזאת, בעל כורחו. אבל אמר, במאבק, "את חושבת שלא."

"הייתי שמחה לחשוב אחרת אילו יכולתי," ענתה, "אלוהים יודע! כשלמדתי אמת כזאת, אני יודעת כמה חזקה ובלתי ניתנת לעצירה היא חייבת להיות. אבל אילו היית חופשי היום, מחר, אתמול, האם גם אני יכולה להאמין שהיית בוחר נערה בלי נדוניה — אתה, ששוקל הכול לפי רווח, אפילו בעצם הסודות שאתה מגלה לה: או, בבחרך בה, אילו לרגע היית בוגד מספיק בעיקרון המנחה היחיד שלך כדי לעשות זאת, האם אינני יודעת שחרטתך וצערך ודאי יבואו? אני יודעת; ואני משחררת אותך. בלב מלא, למען האהבה למי שהיית פעם."

הוא עמד לדבר; אבל כשראשה מופנה ממנו, היא המשיכה.

"ייתכן — זיכרון מה שעבר מעורר בי חצי תקווה שכך יהיה — שיהיה לך כאב בכך. זמן קצר מאוד, ותגרש את ההיזכרות בו, בשמחה, כחלום חסר תועלת, שהיה טוב שהתעוררת ממנו. שתהיה מאושר בחיים שבחרת בהם!"

היא עזבה אותו, והם נפרדו.

"רוח!" אמר סקרוג׳, "אל תראה לי עוד! הובל אותי הביתה. למה אתה נהנה לענות אותי?"

"צל אחד נוסף!" קראה הרוח.

"לא עוד!" קרא סקרוג׳. "לא עוד. אני לא רוצה לראות את זה. אל תראה לי עוד!"

אבל הרוח חסרת הרחמים אזקה אותו בשתי זרועותיה, ואילצה אותו לראות מה קרה אחר כך.

הם היו בסצנה ובמקום אחרים; חדר, לא גדול מאוד ולא יפה, אך מלא נוחות. ליד אש החורף ישבה נערה צעירה ויפה, כל כך דומה לקודמת שסקרוג׳ האמין שזו היא, עד שראה אותה, עכשיו אישה נאה בגיל העמידה, יושבת מול בתה. הרעש בחדר הזה היה מהומה גמורה, כי היו שם יותר ילדים ממה שסקרוג׳, במצב נפשו הנסער, יכול היה לספור; ובניגוד לעדר המפורסם בשיר, הם לא היו ארבעים ילדים המתנהגים כאחד, אלא כל ילד התנהג כארבעים. התוצאות היו רועשות מעבר לכל אמונה; אבל נראה שלאיש לא אכפת; להפך, האם והבת צחקו בלב שלם, ונהנו מאוד; והאחרונה, שהחלה עד מהרה להתערב במשחקים, נבזזה בידי השודדים הצעירים בצורה חסרת רחמים ביותר. מה לא הייתי נותן להיות אחד מהם! אף שלא הייתי יכול להיות גס כל כך, לא, לא! לא הייתי עושה זאת תמורת עושרו של העולם כולו, למעוך את הצמות הקלועות האלה ולפרום אותן; ועל הנעל הקטנה והיקרה, לא הייתי תולש אותה, אלוהים יברך את נפשי! אפילו להציל את חיי. ולמדוד את מותניה בצחוק, כפי שעשו, שבט צעיר ונועז, לא הייתי יכול לעשות זאת; הייתי מצפה שזרועי תצמח סביבן לעונש, ולעולם לא תתיישר שוב. ובכל זאת הייתי רוצה מאוד, אני מודה, לגעת בשפתיה; לשאול אותה כדי שתפתח אותן; להביט בריסי עיניה המושפלות, ולעולם לא לעורר סומק; לשחרר גלי שיער, שאינץ׳ אחד מהם יהיה מזכרת שאין לה מחיר: בקיצור, הייתי רוצה, אני מתוודה, ליהנות מהחופש הקל ביותר של ילד, ובכל זאת להיות גבר דיו כדי לדעת את ערכו.

אבל עכשיו נשמעה דפיקה בדלת, ומיד פרצה ריצה כזאת שהיא, בפנים צוחקות ובשמלה שדודה, נישאה לעברה במרכז קבוצה סמוקה ורועשת, בדיוק בזמן לקבל את האב, שהגיע הביתה מלווה באדם עמוס צעצועי חג מולד ומתנות. ואז הצעקות וההתגוששות, והמתקפה שנעשתה על הסבל חסר ההגנה! טיפוסם עליו עם כיסאות במקום סולמות כדי לצלול לכיסיו, לשדוד אותו מחבילות נייר חום, להיאחז בחוזקה בעניבתו, לחבק אותו סביב צווארו, להכות בגבו ולבעוט ברגליו באהבה שאי אפשר לרסן! צעקות התמיהה והשמחה שבהן התקבלה פתיחת כל חבילה! ההכרזה הנוראה שהתינוק נתפס בשעת מעשה כשהוא מכניס מחבת של בובה לפיו, והיה יותר מחשוד שבלע הודו מזויף, מודבק על מגש עץ! ההקלה העצומה לגלות שזו אזעקת שווא! השמחה, והתודה, וההתפעלות! כולן אינן ניתנות לתיאור באותה מידה. די שבהדרגה יצאו הילדים והרגשותיהם מהסלון, ובמדרגה אחת בכל פעם, עד לראש הבית; שם הלכו לישון, וכך שככו.

ועכשיו הביט סקרוג׳ בקשב רב מתמיד, כשבעל הבית, ובתו נשענת עליו בחיבה, התיישב איתה ועם אמה ליד האח שלו; וכשחשב שיצור כזה, חינני לא פחות ומלא הבטחה, אולי קרא לו אבא, והיה אביב בחורף העגום של חייו, התעמעמה ראייתו מאוד.

"בל," אמר הבעל, פונה אל אשתו בחיוך, "ראיתי היום אחר הצהריים חבר ותיק שלך."

"מי זה היה?"

"נחשי!"

"איך אוכל? הא, אני לא יודעת?" הוסיפה באותה נשימה, צוחקת כפי שצחק. "מר סקרוג׳."

"מר סקרוג׳ זה היה. עברתי ליד חלון משרדו; ומאחר שלא היה סגור, ונר בער בפנים, בקושי יכולתי שלא לראות אותו. שותפו שוכב על סף המוות, אני שומע; והנה הוא ישב שם לבד. לבד לגמרי בעולם, אני באמת מאמין."

"רוח!" אמר סקרוג׳ בקול שבור, "הרחק אותי מהמקום הזה."

"אמרתי לך שאלה צללים של הדברים שהיו," אמרה הרוח. "שהם מה שהם, אל תאשים אותי!"

"הרחק אותי!" קרא סקרוג׳, "אני לא יכול לשאת את זה!"

הוא פנה אל הרוח, וכשראה שהיא מביטה בו בפנים, שבהן באופן מוזר היו שברי כל הפנים שהראתה לו, נאבק בה.

"עזוב אותי! החזר אותי. אל תרדוף אותי יותר!"

במאבק, אם אפשר לקרוא מאבק למה שבו הרוח, בלי התנגדות נראית מצדה, לא הופרעה משום מאמץ של יריבה, הבחין סקרוג׳ שאורה בוער גבוה ובהיר; ובקשר עמום של זה להשפעתה עליו, אחז במכבה הנרות, ובפעולה פתאומית לחץ אותו על ראשה.

הרוח צנחה תחתיו, כך שהמכבה כיסה את כל צורתה; אבל אף שסקרוג׳ לחץ אותו בכל כוחו, לא הצליח להסתיר את האור: שזרם מתחתיו, בשטף בלתי נשבר על הרצפה.

הוא היה מודע לכך שהוא מותש, ושנוחת עליו נמנום שאין לעמוד בפניו; ועוד, לכך שהוא בחדר השינה שלו. הוא נתן לכובע לחיצה מפרידה, שבה רפתה ידו; והיה לו בקושי זמן להתנודד אל המיטה, לפני שצלל לשינה כבדה.