בית שלישי: השנייה משלוש הרוחות

סקרוג׳ התעורר באמצע נחירה קשוחה להפליא, והתיישב במיטה כדי לאסוף את מחשבותיו; הוא לא היה צריך שיגידו לו שהפעמון שוב עומד להכות אחת. הוא הרגיש שהכרתו חזרה אליו בדיוק ברגע המתאים, לשם מטרה מיוחדת: לקיים ועידה עם השליח השני ששוגר אליו בתיווכו של יעקב מארלי. אבל כשגילה שהוא נעשה קר באופן לא נעים ברגע שהתחיל לתהות איזה מווילונותיו ימשוך הצידה החזיון החדש הזה, הוא דחק את כולם הצידה, אחד אחד, בידיו שלו; ואחרי ששכב שוב, הציב משמר ערני סביב המיטה כולה. כי רצה לאתגר את הרוח ברגע הופעתו, ולא רצה שיפתיעו אותו ויעשו אותו עצבני.

ג׳נטלמנים מהסוג הנינוח והחלקלק, המתהדרים בכך שהם מכירים תחבולה או שתיים ובדרך כלל עומדים בכל אתגר של השעה, מביעים את רוחב היריעה של כושרם להרפתקאות באומרם שהם כשירים לכל דבר, מהטלת מטבעות ועד הריגה; ובין שני הקצוות המנוגדים האלה בוודאי נמצא טווח רחב ומקיף למדי של עיסוקים. בלי להעז בשביל סקרוג׳ בנועזות כזאת, אין לי התנגדות לבקש מכם להאמין שהוא היה מוכן לשדה רחב של הופעות מוזרות, ושום דבר שבין תינוק לקרנף לא היה מדהים אותו במיוחד.

עכשיו, מאחר שהיה מוכן כמעט לכול, הוא לא היה מוכן בשום אופן לכלום; ולכן, כשהפעמון הכה אחת ושום צורה לא הופיעה, תקף אותו התקף רעד אלים. חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה עברו, ועדיין דבר לא בא. כל הזמן הזה שכב על מיטתו, בלב ובמרכז של להבת אור אדמדם, שזרמה עליה כשהשעון הכריז על השעה; ומאחר שהיה זה רק אור, הוא היה מבהיל יותר מתריסר רוחות רפאים, כי סקרוג׳ לא היה מסוגל להבין מה פירושו או מה הוא רוצה; ולפעמים חשש שאולי הוא ברגע זה ממש מקרה מעניין של בעירה עצמית, בלי הנחמה של לדעת זאת. לבסוף, בכל זאת, התחיל לחשוב — כפי שאתם או אני היינו חושבים מההתחלה; כי תמיד האדם שאינו בצרה יודע מה היה צריך לעשות בה, ובלי ספק היה גם עושה זאת — לבסוף, אני אומר, התחיל לחשוב שאולי מקור האור הרפאי הזה וסודו נמצאים בחדר הסמוך, שמשם, כשעקב אחריו, נראה שהוא זורח. הרעיון הזה השתלט על מוחו כליל, והוא קם בשקט וגרר את נעלי הבית שלו אל הדלת.

ברגע שידו של סקרוג׳ נגעה במנעול, קול זר קרא לו בשמו, וציווה עליו להיכנס. הוא ציית.

זה היה חדרו שלו. לא היה בכך שום ספק. אבל הוא עבר שינוי מפתיע. הקירות והתקרה היו מכוסים בירק חי עד כדי כך שהחדר נראה כחורשה מושלמת; מכל חלק בה נצצו פירות יער בהירים וזוהרים. עלי ההולי, הדבקון והקיסוס הפריכים החזירו את האור, כאילו פוזרו שם מראות קטנות רבות; ואש עצומה שאגה במעלה הארובה, כמו שהאח העמומה והמאובנת הזאת לא הכירה בימי סקרוג׳, או בימי מארלי, או בחורפים רבים ורבים שחלפו. על הרצפה, בערמות גבוהות שיצרו מעין כס מלכות, היו תרנגולי הודו, אווזים, ציד, עופות, ראש חזיר בג׳לי, נתחי בשר גדולים, חזרזירים, זרים ארוכים של נקניקיות, פשטידות מינס, פודינגי שזיפים, חביות צדפות, ערמונים לוהטים, תפוחים בעלי לחיים כדובדבנים, תפוזים עסיסיים, אגסים טעימים, עוגות ליל שנים עשר עצומות, וקערות פונץ׳ רותחות שהעמעמו את החדר בקיטורן הטעים. על הספה הזאת, בנינוחות מלכותית, ישב ענק עליז, מפואר למראה; הוא נשא לפיד זוהר, בצורה שאינה שונה מקרן השפע, והחזיק אותו גבוה, גבוה, כדי להטיל את אורו על סקרוג׳, כשהציץ מסביב לדלת.

"היכנס!" קרא הרוח. "היכנס! והכר אותי טוב יותר, בן אדם!"

סקרוג׳ נכנס בביישנות, והרכין את ראשו לפני הרוח הזאת. הוא כבר לא היה סקרוג׳ העיקש שהיה; ואף שעיני הרוח היו צלולות וטובות, לא אהב לפגוש אותן.

"אני רוח חג המולד של ההווה," אמר הרוח. "הסתכל עליי!"

סקרוג׳ עשה זאת ביראת כבוד. הרוח לבש גלימה ירוקה פשוטה אחת, או מעטפת, מוקפת פרווה לבנה. הבגד הזה היה תלוי בחופשיות כזאת על הדמות, שהחזה הרחב היה חשוף, כאילו בז להיות מוגן או מוסתר בתחבולה כלשהי. רגליו, הנראות מתחת לקפלים הרחבים של הבגד, היו גם הן חשופות; ועל ראשו לא היה כיסוי אחר מזר הולי, משובץ פה ושם בנטיפי קרח נוצצים. תלתליו החומים הכהים היו ארוכים וחופשיים; חופשיים כפניו האדיבות, עינו הנוצצת, ידו הפתוחה, קולו העליז, התנהגותו הבלתי מרוסנת ואווירתו השמחה. סביב מותניו היה חגור נדן עתיק; אבל לא היה בו חרב, והנדן הקדום היה אכול חלודה.

"מעולם לא ראית דומה לי!" קרא הרוח.

"מעולם," השיב לה סקרוג׳.

"מעולם לא יצאת לטייל עם בני המשפחה הצעירים יותר שלי; כלומר (שהרי גילי צעיר מאוד) עם אחיי הגדולים שנולדו בשנים האחרונות האלה?" המשיך הרוח.

"נראה לי שלא," אמר סקרוג׳. "אני חושש שלא. היו לך הרבה אחים, רוח?"

"יותר משמונה עשרה מאות," אמר הרוח.

"משפחה עצומה לפרנס!" מלמל סקרוג׳.

רוח חג המולד של ההווה קם.

"רוח," אמר סקרוג׳ בהכנעה, "הובל אותי לאן שתרצה. אמש יצאתי בכפייה, ולמדתי לקח שפועל בי עכשיו. הלילה, אם יש לך משהו ללמד אותי, תן לי להפיק ממנו תועלת."

"גע בגלימתי!"

סקרוג׳ עשה כפי שנצטווה, והחזיק בה חזק.

הולי, דבקון, פירות יער אדומים, קיסוס, תרנגולי הודו, אווזים, ציד, עופות, ראש חזיר בג׳לי, בשר, חזרזירים, נקניקיות, צדפות, פשטידות, פודינגים, פירות ופונץ׳, כולם נעלמו ברגע. כך גם החדר, האש, הזוהר האדמדם ושעת הלילה, והם עמדו ברחובות העיר בבוקר חג המולד, שם (כי מזג האוויר היה קשה) יצרו האנשים מעין מוזיקה גסה, אך מהירה ולא בלתי נעימה, בגרידת השלג מהמדרכה שלפני בתיהם, ומגגות בתיהם, ומשם היה זה שעשוע מטורף לנערים לראות אותו נופל בחבטה אל הכביש שלמטה, ומתפצל לסופות שלג קטנות מלאכותיות.

חזיתות הבתים נראו שחורות למדי, והחלונות שחורים מהן, בניגוד ללוח השלג הלבן והחלק על הגגות, ולשלג המלוכלך יותר על האדמה; שהשכבה האחרונה שלו נחרשה בחריצים עמוקים בידי הגלגלים הכבדים של עגלות ועגלות משא; חריצים שחצו זה את זה מאות פעמים במקום שהרחובות הגדולים התפצלו; ויצרו תעלות מסובכות, שקשה היה לעקוב אחריהן בבוץ הצהוב והסמיך ובמים הקפואים. השמיים היו קודרים, והרחובות הקצרים ביותר היו חנוקים באובך אפור, מופשר למחצה וקפוא למחצה, שחלקיקיו הכבדים ירדו במטר של אטומי פיח, כאילו כל הארובות בבריטניה הגדולה, בהסכמה אחת, התלקחו ובערו להנאת ליבן. לא היה שום דבר עליז במיוחד באקלים או בעיר, ובכל זאת שרר בחוץ אוויר של עליזות, שאוויר הקיץ הצלול ביותר והשמש הבהירה ביותר של הקיץ היו מנסים לפזר לשווא.

כי האנשים שהעיפו את השלג מגגות הבתים היו עליזים ומלאי שמחה; קראו זה לזה מהמעקים, ומדי פעם החליפו כדור שלג בדחני — קליע בעל טבע טוב הרבה יותר מבדיחות מילוליות רבות — וצחקו בלב שלם אם פגע ולא פחות בלב שלם אם החטיא. חנויות מוכרי העופות היו עדיין פתוחות למחצה, וחנויות הפירות קרנו בתפארתן. היו סלי ערמונים גדולים, עגולים וגדושי בטן, בצורת אפודותיהם של ג׳נטלמנים זקנים ועליזים, שנשענו ליד הדלתות ונפלו אל הרחוב בשפע שכמעט הביא אותם לשבץ. היו בצלים ספרדיים אדומים, חומי פנים ורחבי היקף, שזהרו בשומן גידולם כמו נזירים ספרדים, וקרצו מהמדפים בערמומיות שובבה אל הבחורות כשעברו והציצו בצניעות אל הדבקון התלוי. היו אגסים ותפוחים, מקובצים גבוה בפירמידות פורחות; היו אשכולות ענבים, שבעלי החנויות, בנדיבותם, תלו מקרסים בולטים, כדי שפיות האנשים יזלו ברוק חינם כשיעברו; היו ערמות אגוזי לוז, מכוסות אזוב וחומות, שהזכירו בניחוחן טיולים עתיקים ביערות, וגרירת רגליים נעימה בעלים נובלים עד הקרסול; היו תפוחי ביפין מנורפולק, נמוכים וכהים, שהבליטו את הצהוב של התפוזים והלימונים, ובצפיפות הגדולה של גופם העסיסי התחננו והפצירו בדחיפות להיות מובלים הביתה בשקיות נייר ולהיאכל אחרי ארוחת הערב. אפילו דגי הזהב והכסף, שהוצגו בין הפירות הנבחרים האלה בקערה, אף שהיו בני גזע משעמם ובעל דם עומד, נראה שידעו שמשהו מתרחש; וכל דג ודג שט בנשימה כבדה סביב עולמו הקטן בהתרגשות איטית וחסרת להט.

המכולות! אה, המכולות! כמעט סגורות, עם אולי שני תריסים למטה, או אחד; אבל דרך הפערים האלה, איזה הצצות! לא רק שהמאזניים היורדים על הדלפק השמיעו צליל עליז, או שהחוט והגליל נפרדו כל כך במהירות, או שהקופסאות הוטלטלו מעלה ומטה כמו תעלולי להטוטנים, או אפילו שריחות התה והקפה המעורבים היו כל כך נעימים לאף, או אפילו שהצימוקים היו כל כך רבים ונדירים, השקדים כל כך לבנים, מקלות הקינמון כל כך ארוכים וישרים, שאר התבלינים כל כך טעימים, והפירות המסוכרים כל כך מצופים ומנוקדים בסוכר מותך, עד שגרמו אפילו לצופים הקרים ביותר להרגיש חולשה ואחר כך בחילה. וגם לא שהתאנים היו לחות ובשרניות, או שהשזיפים הצרפתיים סמקו בחמיצות צנועה מתוך קופסאותיהם המעוטרות מאוד, או שכל דבר היה טוב לאכילה ובלבוש חג המולד שלו; אלא שהלקוחות היו כולם כל כך ממהרים ונלהבים בהבטחה המלאה תקווה של היום, שהם התנגשו זה בזה בדלת, ניפצו בפראות את סלי הנצרים שלהם, השאירו את קניותיהם על הדלפק ורצו חזרה להביא אותן, וביצעו מאות טעויות דומות, במצב הרוח הטוב ביותר האפשרי; בעוד שהמוכר ואנשיו היו כל כך גלויים וטריים, שהלבבות המצוחצחים שבהם הידקו את סינריהם מאחור יכלו להיות לבותיהם שלהם, לבושים בחוץ לראווה כללית, ולעורבים של חג המולד לנקר בהם אם ירצו.

אבל עד מהרה קראו המגדלים לכל האנשים הטובים אל הכנסייה והקפלה, והם באו, נוהרים ברחובות בבגדיהם הטובים ביותר ובפניהם העליזות ביותר. ובו בזמן יצאו ממאות רחובות צדדיים, סמטאות ופניות ללא שם, אנשים אין־ספור, נושאים את ארוחותיהם אל המאפיות. מראה החוגגים העניים האלה נראה כמעניין את הרוח מאוד, כי הוא עמד עם סקרוג׳ לצדו בפתח של אופה, ובהסירה את המכסים כשהנושאים עברו, פיזר קטורת על ארוחותיהם מלפידו. והיה זה לפיד יוצא דופן במיוחד, כי פעם או פעמיים, כשהיו מילים כועסות בין נושאי ארוחות שדחפו זה את זה, הוא טפטף עליהם מהלפיד כמה טיפות מים, ומצב רוחם הטוב שב מיד. כי הם אמרו שחבל לריב ביום חג המולד. וכך היה! אלוהים יברך אותו, כך באמת היה!

עם הזמן פסקו הפעמונים, והאופים נסגרו; ובכל זאת נשאר רמז נעים לכל הארוחות האלה ולהתקדמות בישולן, בכתם הלח המופשר מעל תנורו של כל אופה; שבו המדרכה עשנה כאילו אבניה מתבשלות גם הן.

"האם יש טעם מיוחד במה שאתה מפזר מהלפיד שלך?" שאל סקרוג׳.

"יש. שלי עצמי."

"האם זה מתאים לכל סוג של ארוחה ביום הזה?" שאל סקרוג׳.

"לכל ארוחה שניתנת בטוב לב. לארוחה ענייה, יותר מכול."

"למה לארוחה ענייה יותר מכול?" שאל סקרוג׳.

"כי היא צריכה זאת יותר מכול."

"רוח," אמר סקרוג׳, אחרי רגע של מחשבה, "אני תוהה שדווקא אתה, מכל היצורים בעולמות הרבים שסביבנו, תרצה לצמצם את ההזדמנויות של האנשים האלה להנאה תמימה."

"אני!" קרא הרוח.

"אתה היית שולל מהם את האמצעים לסעוד בכל יום שביעי, ולעתים קרובות זה היום היחיד שבו אפשר לומר שהם סועדים בכלל," אמר סקרוג׳. "לא כך?"

"אני!" קרא הרוח.

"אתה מבקש לסגור את המקומות האלה ביום השביעי?" אמר סקרוג׳. "וזה יוצא אותו דבר."

"שאבקש כזאת!" קרא הרוח.

"סלח לי אם אני טועה. זה נעשה בשמך, או לפחות בשם משפחתך," אמר סקרוג׳.

"יש כאלה על האדמה הזאת שלך," השיב הרוח, "שטוענים שהם מכירים אותנו, ועושים את מעשי התשוקה, הגאווה, הרצון הרע, השנאה, הקנאה, הקנאות והאנוכיות שלהם בשמנו, והם זרים לנו ולכל קרובינו וידידינו, כאילו מעולם לא חיו. זכור זאת, והטל את מעשיהם עליהם, לא עלינו."

סקרוג׳ הבטיח שיעשה זאת; והם המשיכו, בלתי נראים כפי שהיו קודם, אל פרברי העיר. זו הייתה תכונה מופלאה של הרוח (שסקרוג׳ הבחין בה אצל האופה), שלמרות גודלו הענקי הצליח להסתגל לכל מקום בקלות; ושהוא עמד מתחת לגג נמוך בחן רב, וכיצור על־טבעי, בדיוק כפי שיכול היה לעמוד בכל אולם רם.

ואולי זו הייתה ההנאה שהייתה לרוח הטובה מהצגת הכוח הזה שלו, או שזה היה טבעו הטוב, הנדיב והלבבי, ואהדתו לכל האנשים העניים, שהובילו אותו היישר אל הפקיד של סקרוג׳; כי לשם הלך, ולקח איתו את סקרוג׳, כשהוא אוחז בגלימתו; ובסף הדלת חייך הרוח, ועצר כדי לברך את מעונו של בוב קרצ׳יט בפיזור מלפידו. תחשבו על זה! לבוב עצמו היו רק חמישה עשר "בוב" בשבוע (בעגה, "בוב" הוא שילינג); בסוף כל שבוע הכניס לכיסו רק חמישה עשר עותקים של שמו הפרטי; ובכל זאת רוח חג המולד של ההווה בירך את ביתו בעל ארבעת החדרים!

אז קמה גברת קרצ׳יט, אשתו של קרצ׳יט, לבושה בדלות בשמלה שהפכו אותה פעמיים, אך מרהיבה בסרטים, שהם זולים ונראים יפה תמורת שישה פנס; והיא פרסה את המפה, בסיוע בלינדה קרצ׳יט, השנייה בין בנותיה, אף היא מרהיבה בסרטים; בעוד הצעיר פיטר קרצ׳יט תקע מזלג בסיר תפוחי האדמה, ותוך כדי כך שהכניס לפיו את פינות צווארון החולצה העצום שלו (רכוש פרטי של בוב, שהוענק לבנו ויורשו לכבוד היום), שמח לגלות את עצמו לבוש בצורה כה אבירית, והשתוקק להציג את הכותנות שלו בפארקים האופנתיים. ועכשיו נכנסו בסערה שני קרצ׳יטים קטנים יותר, בן ובת, צורחים שמחוץ לאופה הריחו את האווז והכירו אותו כשלהם; ובהתחממות במחשבות מפנקות על מרווה ובצל, הקרצ׳יטים הצעירים האלה רקדו סביב השולחן, ורוממו את הצעיר פיטר קרצ׳יט עד לשמיים, בעוד הוא (לא גאה, אף שהצווארונים כמעט חנקו אותו) נפח באש, עד שתפוחי האדמה האיטיים, מבעבעים, דפקו בקול על מכסה הסיר כדי שישחררו אותם וייקלפו.

"מה עיכב את אביכם היקר, בכל זאת?" אמרה גברת קרצ׳יט. "ואת אחיכם, טים הקטן! ומרתה לא איחרה בחג המולד שעבר כמו עכשיו, בחצי שעה פחות!"

"הנה מרתה, אמא!" אמרה נערה, מופיעה תוך כדי דיבור.

"הנה מרתה, אמא!" קראו שני הקרצ׳יטים הצעירים. "הידד! יש כזה אווז, מרתה!"

"אוי, אלוהים יברך את לבך, יקירתי, כמה איחרת!" אמרה גברת קרצ׳יט, מנשקת אותה תריסר פעמים, ומסירה בשבילה את הצעיף והכובע במרץ טרחני.

"היה לנו הרבה עבודה לסיים אמש," השיבה הנערה, "והיינו צריכות לפנות הבוקר, אמא!"

"טוב! לא נורא כל עוד באת," אמרה גברת קרצ׳יט. "שבי לפני האש, יקירתי, והתחממי, אלוהים יברך אותך!"

"לא, לא! אבא בא," קראו שני הקרצ׳יטים הצעירים, שהיו בכל מקום בבת אחת. "תתחבאי, מרתה, תתחבאי!"

אז מרתה התחבאה, ונכנס בוב הקטן, האב, כשצעיף צמר באורך מטר לפחות, לא כולל הציציות, משתלשל לפניו; ובגדיו המהוהים מטולאים ומוברשים כדי להיראות הולמים את העונה; וטים הקטן על כתפו. אבוי לטים הקטן, הוא נשא קב קטן, ורגליו נתמכו במסגרת ברזל!

"מה, איפה מרתה שלנו?" קרא בוב קרצ׳יט, מסתכל סביב.

"לא באה," אמרה גברת קרצ׳יט.

"לא באה!" אמר בוב, בצניחה פתאומית במצב רוחו המרומם; כי היה סוס הגזע של טים כל הדרך מהכנסייה, והגיע הביתה בגאון. "לא באה בחג המולד!"

מרתה לא אהבה לראות אותו מאוכזב, אפילו אם רק בצחוק; ולכן יצאה מוקדם מדי מאחורי דלת הארון ורצה אל זרועותיו, בעוד שני הקרצ׳יטים הצעירים דחפו את טים הקטן ונשאו אותו אל המכבסה, כדי שישמע את הפודינג שר בדוד.

"ואיך התנהג טים הקטן?" שאלה גברת קרצ׳יט, אחרי שהקניטה את בוב על תמימותו, ובוב חיבק את בתו כרצונו.

"טוב כזהב," אמר בוב, "ויותר מזה. משום מה הוא נעשה מהורהר, כשהוא יושב לבדו כל כך הרבה, וחושב את הדברים המוזרים ביותר ששמעתם. הוא אמר לי, בדרך הביתה, שהוא מקווה שהאנשים ראו אותו בכנסייה, כי הוא נכה, ואולי יהיה להם נעים לזכור ביום חג המולד את מי שהפך קבצנים צולעים להולכים, ועיוורים לרואים."

קולו של בוב רעד כשסיפר להם זאת, ורעד יותר כשאמר שטים הקטן מתחזק והופך בריא.

הקב הפעיל הקטן שלו נשמע על הרצפה, וטים הקטן חזר לפני שנאמרה עוד מילה, מלווה באחיו ובאחותו אל שרפרפו לפני האש; ובעוד בוב, מקפל את שרווליו — כאילו, מסכן, אפשר היה להפוך אותם לעלובים יותר — ערבב תערובת חמה בקנקן עם ג׳ין ולימונים, ערבב אותה סביב סביב והעמיד אותה על מדף האח להתבשל; הצעיר פיטר ושני הקרצ׳יטים הצעירים שבכל מקום הלכו להביא את האווז, שאיתו שבו במהרה בתהלוכה חגיגית.

מהומה כזאת פרצה שאפשר היה לחשוב שאווז הוא הציפור הנדירה מכולן; תופעה מנוצה, שברבור שחור הוא לידה עניין שבשגרה — ולמען האמת בבית ההוא זה היה משהו דומה מאוד. גברת קרצ׳יט הכינה את הרוטב (מוכן מראש בסיר קטן) רותח וסוער; הצעיר פיטר מעך את תפוחי האדמה במרץ מדהים; העלמה בלינדה ריככה את רוטב התפוחים בסוכר; מרתה ניגבה אבק מהצלחות החמות; בוב הושיב את טים הקטן לצדו בפינה זעירה ליד השולחן; שני הקרצ׳יטים הצעירים הציבו כיסאות לכולם, בלי לשכוח את עצמם, ועומדים על משמר בעמדותיהם, דחסו כפות לפיהם, כדי שלא יצרחו על האווז לפני שיגיע תורם לקבל. לבסוף הונחו המנות, ונאמרה תפילת התודה. אחריה בא שקט קצר, עצור נשימה, כשגברת קרצ׳יט, מביטה לאט לאורך סכין החיתוך, התכוננה לתקוע אותה בחזה; אבל כשעשתה זאת, וכשהשפע המצופה מזמן של המילוי פרץ החוצה, עלה מלמול אחד של הנאה מסביב לשולחן, ואפילו טים הקטן, נרגש מהקרצ׳יטים הצעירים, הלם על השולחן בידית הסכין שלו, וקרא בחולשה הידד!

מעולם לא היה אווז כזה. בוב אמר שהוא לא מאמין שאי פעם בושל אווז כזה. הרכות והטעם שלו, גודלו וזולותו, היו נושאי הערצה כללית. בתוספת רוטב התפוחים ותפוחי האדמה המעוכים, הוא היה ארוחה מספיקה לכל המשפחה; ואכן, כפי שאמרה גברת קרצ׳יט בהנאה רבה (בוחנת אטום זעיר אחד של עצם על הצלחת), הם בסוף לא אכלו אותו כולו! ובכל זאת כולם שבעו, והקרצ׳יטים הצעירים ביותר בפרט היו ספוגים במרווה ובצל עד הגבות! אבל עכשיו, כשהצלחות הוחלפו בידי העלמה בלינדה, גברת קרצ׳יט יצאה מהחדר לבדה — עצבנית מדי לשאת עדים — כדי להוציא את הפודינג ולהביא אותו.

נניח שלא יהיה מבושל מספיק! נניח שיישבר בהוצאה מהתבנית! נניח שמישהו טיפס מעל קיר החצר האחורית וגנב אותו, בזמן שהם עליזים עם האווז — הנחה שבגללה הפכו שני הקרצ׳יטים הצעירים לחוורים כמוות! כל מיני זוועות הונחו.

הלו! הרבה קיטור! הפודינג יצא מהדוד. ריח של יום כביסה! זה היה הבד. ריח של בית אוכל וקונדיטוריה זה לצד זה, ומכבסה לצד זה! זה היה הפודינג! כעבור חצי דקה נכנסה גברת קרצ׳יט — סמוקה, אך מחייכת בגאווה — עם הפודינג, כמו כדור תותח מנומר, כל כך קשה ויציב, בוער בחצי מחצי רבעית ברנדי בוער, ומעוטר בהולי של חג המולד תקוע בראשו.

הו, פודינג נפלא! בוב קרצ׳יט אמר, ובשלווה, שהוא רואה בו את ההצלחה הגדולה ביותר שהשיגה גברת קרצ׳יט מאז נישואיהם. גברת קרצ׳יט אמרה שעכשיו, כשהמשקל ירד מעל לבה, היא תודה שהיו לה ספקות לגבי כמות הקמח. לכל אחד היה משהו לומר על כך, אבל איש לא אמר או חשב שזה בכלל פודינג קטן למשפחה גדולה. זו הייתה כפירה של ממש לעשות זאת. כל קרצ׳יט היה מסמיק לרמוז על דבר כזה.

לבסוף נגמרה הארוחה כולה, המפה פונתה, האח טואטאה, והאש הוסקה מחדש. התערובת בקנקן נטעמה ונחשבה מושלמת, תפוחים ותפוזים הונחו על השולחן, ומלוא האת ערמונים על האש. אז התקבצה כל משפחת קרצ׳יט סביב האח, במה שבוב קרצ׳יט כינה מעגל, כלומר חצי מעגל; ובמרפקו של בוב קרצ׳יט עמדה תצוגת הזכוכית של המשפחה. שתי כוסות, וקערית רפרפת בלי ידית.

אלה החזיקו את החומר החם מהקנקן, בכל זאת, באותה מידה שגביעי זהב היו עושים; ובוב מזג אותו בפנים קורנות, בעוד הערמונים על האש התיזו וניפצו ברעש. אז הציע בוב:

"חג מולד שמח לכולנו, ילדיי. אלוהים יברך אותנו!"

שאותו הדהדה כל המשפחה.

"אלוהים יברך את כולנו!" אמר טים הקטן, האחרון מכולם.

הוא ישב קרוב מאוד לצד אביו על שרפרפו הקטן. בוב החזיק את ידו הקטנה והנבולה בידו, כאילו אהב את הילד, ורצה להשאיר אותו לצדו, ופחד שייקח ממנו.

"רוח," אמר סקרוג׳, בעניין שמעולם לא הרגיש קודם, "אמור לי אם טים הקטן יחיה."

"אני רואה מושב ריק," השיב הרוח, "בפינת האח העניה, וקב בלי בעלים, שמור בקפידה. אם הצללים האלה יישארו בלי שינוי בעתיד, הילד ימות."

"לא, לא," אמר סקרוג׳. "הו, לא, רוח טובה! אמור שהוא ייחסך!"

"אם הצללים האלה יישארו בלי שינוי בעתיד, אף אחד אחר מגזעי," השיב הרוח, "לא ימצא אותו כאן. מה אז? אם הוא עתיד למות, מוטב שיעשה זאת, ויקטין את האוכלוסייה העודפת."

סקרוג׳ הרכין את ראשו לשמוע את דבריו שלו מצוטטים בידי הרוח, והוצף חרטה וצער.

"אדם," אמר הרוח, "אם אדם אתה בלבך, ולא סלע, חדל מהססמה המרושעת הזאת עד שתגלה מה העודף, ואיפה הוא. האם אתה תחליט אילו בני אדם יחיו, אילו בני אדם ימותו? ייתכן שבעיני השמיים אתה חסר ערך יותר וראוי פחות לחיות ממיליונים כמו ילדו של האיש העני הזה. הו אלוהים! לשמוע את החרק שעל העלה מכריז על חיים רבים מדי בין אחיו הרעבים בעפר!"

סקרוג׳ התכופף מול תוכחת הרוח, ורועד השפיל את עיניו אל הקרקע. אבל הרים אותן במהרה, כששמע את שמו שלו.

"מר סקרוג׳!" אמר בוב; "אני מציע לכם את מר סקרוג׳, מייסד המשתה!"

"מייסד המשתה, אכן!" קראה גברת קרצ׳יט, מסמיקה. "הלוואי שהיה כאן. הייתי נותנת לו חתיכה מדעתי לסעוד, ואני מקווה שתיאבון טוב יהיה לו אליה."

"יקירתי," אמר בוב, "הילדים! יום חג המולד."

"בטח שזה צריך להיות יום חג המולד," אמרה, "היום שבו שותים לחייו של אדם כל כך מתועב, קמצן, קשוח וחסר רגש כמו מר סקרוג׳. אתה יודע שהוא כזה, רוברט! איש אינו יודע זאת טוב ממך, מסכן שלי!"

"יקירתי," הייתה תשובתו העדינה של בוב, "יום חג המולד."

"אשתה לחייו למענך ולמען היום," אמרה גברת קרצ׳יט, "לא למענו. חיים ארוכים לו! חג מולד שמח ושנה חדשה שמחה! הוא יהיה מאוד שמח ומאושר, אין לי ספק!"

הילדים שתו את הכוסית אחריה. זו הייתה הראשונה מבין פעולותיהם שלא הייתה לבבית. טים הקטן שתה אותה אחרון מכולם, אבל לא היה אכפת לו ממנה אפילו פרוטה. סקרוג׳ היה המפלצת של המשפחה. אזכור שמו הטיל צל כהה על החבורה, שלא התפזר במשך חמש דקות שלמות.

אחרי שחלף, הם היו פי עשרה עליזים יותר מקודם, מתוך ההקלה בלבד שסוף סוף סיימו עם סקרוג׳ המרושע. בוב קרצ׳יט סיפר להם שיש לו משרה בעיניו עבור הצעיר פיטר, שתכניס, אם תושג, חמישה שילינג ושישה פנס בשבוע. שני הקרצ׳יטים הצעירים צחקו צחוק אדיר מהרעיון שפיטר יהיה איש עסקים; ופיטר עצמו הביט במחשבה באש מבין צווארוניו, כאילו שקל באילו השקעות מסוימות יעדיף כשיגיע לקבלת ההכנסה המבלבלת הזאת. מרתה, שהייתה שוליה עלובה אצל כובענית, סיפרה להם אז איזה סוג עבודה עליה לעשות, וכמה שעות היא עובדת ברצף, ואיך היא מתכוונת לשכב במיטה מחר בבוקר לנוח הרבה; מחר היה חג שבילתה בבית. וגם איך ראתה רוזנת ולורד כמה ימים קודם, ואיך הלורד "היה כמעט גבוה כמו פיטר"; ובשל כך משך פיטר את צווארוניו כל כך גבוה שלא היה אפשר לראות את ראשו אילו הייתם שם. כל הזמן הזה הערמונים והקנקן עברו סביב סביב; ועד מהרה שרו שיר, על ילד אבוד שנוסע בשלג, מפי טים הקטן, שהיה לו קול קטן ומקונן, ושר אותו טוב מאוד.

לא היה בכך שום דבר בעל חשיבות רבה. הם לא היו משפחה יפה; הם לא היו לבושים היטב; נעליהם היו רחוקות מלהיות אטומות למים; בגדיהם היו דלים; ופיטר היה יכול להכיר, וסביר שהכיר, את הפנים של בית עבוט. אבל הם היו מאושרים, אסירי תודה, מרוצים זה מזה, ושבעי רצון מהזמן; וכשהתעמעמו, ונראו מאושרים עוד יותר בניצוצות הבהירים של לפיד הרוח בפרידה, סקרוג׳ לא הסיר מהם את עיניו, ובמיוחד לא מטים הקטן, עד הסוף.

עד אז כבר החשיך, והשלג ירד בכבדות; וכשסקרוג׳ והרוח הלכו ברחובות, בהירות האש השואגת במטבחים, בסלונים ובחדרים מכל הסוגים הייתה מופלאה. כאן, הניצוץ של הלהבה הראה הכנות לארוחה נעימה, עם צלחות חמות הנאפות היטב לפני האש, ווילונות אדומים עמוקים, מוכנים להימשך כדי לסגור בפני הקור והחשכה. שם כל ילדי הבית רצו החוצה אל השלג לפגוש את אחיותיהם הנשואות, אחיהם, בני דודיהם, דודיהם, דודותיהם, ולהיות הראשונים לברך אותם. כאן, שוב, היו צלליות על וילון החלון של אורחים מתאספים; ושם קבוצה של נערות יפות, כולן עם ברדסים ומגפי פרווה, וכולן מפטפטות בבת אחת, דילגו בקלילות אל בית שכן קרוב; שם, אוי לרווק שראה אותן נכנסות — מכשפות ערמומיות, הן ידעו זאת היטב — בלהט!

אבל אילו שפטתם לפי מספר האנשים בדרכם לאסיפות ידידותיות, הייתם עשויים לחשוב שאיש לא נשאר בבית לקבל אותם בברכה כשהגיעו, ולא שכל בית ציפה לאורחים, וערם את אשו עד חצי גובה הארובה. ברכות עליו, איך הרוח התרומם בצהלה! איך חשף את רוחב חזהו, ופתח את כף ידו הרחבה, והמשיך לצוף, שופע, ביד נדיבה, את העליזות הבהירה והבלתי מזיקה שלו על כל דבר בהישג ידה! אפילו מדליק הפנסים, שרץ קדימה, מנקד את הרחוב החשוך בנקודות אור, ושהיה לבוש לבלות את הערב איפשהו, צחק בקול רם כשהרוח עבר, אף שמדליק הפנסים כמעט לא ידע שיש לו חברה אחרת מלבד חג המולד!

ועכשיו, בלי מילת אזהרה מהרוח, הם עמדו על ערבה עזובה וחשופה, שבה היו פזורות ערמות מפלצתיות של אבן גסה, כאילו היה זה בית הקברות של ענקים; ומים התפשטו לכל מקום שרצו, או היו עושים זאת, אלמלא הכפור שהחזיק אותם בשבי; ושום דבר לא צמח מלבד אזוב וקוצים ועשב גס ושופע. למטה במערב השמש השוקעת השאירה פס של אדום לוהט, שנעץ מבט בשממה לרגע, כמו עין זועפת, ומזעיף פנים נמוך, נמוך, נמוך עוד יותר, אבד בחשכה הסמיכה של הלילה החשוך ביותר.

"איזה מקום זה?" שאל סקרוג׳.

"מקום שחיים בו כורים, שעמלים בבטן האדמה," השיב הרוח. "אבל הם מכירים אותי. ראה!"

אור זרח מחלון בקתה, והם התקדמו אליו במהירות. כשעברו דרך קיר הבוץ והאבן, מצאו חבורה עליזה מתאספת סביב אש לוהטת. איש זקן, זקן, ואישה, עם ילדיהם וילדי ילדיהם, ודור נוסף מעבר לזה, כולם מקושטים בעליזות בלבוש החג שלהם. האיש הזקן, בקול שרק לעיתים נשמע מעל יללת הרוח בשממה העקרה, שר להם שיר חג מולד — זה היה שיר עתיק מאוד כשהיה ילד — ומדי פעם הצטרפו כולם למקהלה. בכל פעם שהרימו את קולם, האיש הזקן נעשה עליז וקולני; ובכל פעם שהפסיקו, מרצו שוב צנח.

הרוח לא התעכב כאן, אלא ציווה על סקרוג׳ להחזיק בגלימתו, ובהמשיכו מעל הערבה, דהר — לאן? לא אל הים? אל הים. לאימתו של סקרוג׳, כשהביט לאחור, ראה את הקצה האחרון של היבשה, שורת סלעים מבהילה, מאחוריהם; ואוזניו הוחרשו מרעמי המים, שהתגלגלו ושאגו והשתוללו בין המערות הנוראות שחצבו, וניסו בעוז לחתור תחת האדמה.

בנוי על שונית קודרת של סלעים שקועים, כחמישה קילומטרים מהחוף, שעליה התחככו והתנפצו המים כל השנה הסוערת, עמד מגדלור בודד. ערמות גדולות של אצות נצמדו לבסיסו, וציפורי סער — שנולדו מהרוח, כפי שאפשר לשער, כמו האצות מהמים — עלו וירדו סביבו, כמו הגלים שחלפו מעליהם.

אבל גם כאן שני אנשים ששמרו על האור הציתו אש, שדרך חרך בקיר האבן העבה שלחה קרן בהירות אל הים הנורא. כשהם מחברים את ידיהם הקשות מעל השולחן הגס שישבו אליו, איחלו זה לזה חג מולד שמח בספל הגרוג שלהם; ואחד מהם: הזקן יותר, ופניו כולן פגועות וצלקתיות מזג אוויר קשה, כפי שיכול להיות פסל החרטום של ספינה ישנה: פתח בשיר חזק שהיה כמו סופה בפני עצמו.

שוב דהר הרוח הלאה, מעל הים השחור והמתנפח — הלאה, הלאה — עד שכשהיו רחוקים, כפי שאמר לסקרוג׳, מכל חוף, נחתו על ספינה. הם עמדו ליד ההגאי שליד ההגה, המשקיף בחרטום, הקצינים שבמשמרת; דמויות כהות, רפאיות בעמדותיהן השונות; אבל כל אדם מהם זימזם מנגינת חג מולד, או חשב מחשבת חג מולד, או דיבר בלחש לחברו על איזה חג מולד שחלף, עם תקוות על שיבה הביתה הקשורות בו. וכל אדם על הסיפון, ער או ישן, טוב או רע, אמר מילה טובה יותר לאחר ביום ההוא מאשר בכל יום אחר בשנה; ולקח חלק במידה מסוימת בחגיגותיו; וזכר את אלה שאכפת לו מהם מרחוק, וידע שהם נהנים לזכור אותו.

הייתה זו הפתעה גדולה לסקרוג׳, בעודו מקשיב ליללת הרוח, וחושב איזה דבר חגיגי הוא לנוע הלאה בחושך הבודד מעל תהום לא ידועה, שעומקיה סודות עמוקים כמו המוות: זו הייתה הפתעה גדולה לסקרוג׳, בעודו עסוק כך, לשמוע צחוק לבבי. הפתעה גדולה בהרבה הייתה לסקרוג׳ לזהות אותו כצחוק של אחיינו, ולמצוא את עצמו בחדר בהיר, יבש ונוצץ, כשהרוח עומד מחייך לצדו, ומביט באותו אחיין בחביבות מאשרת!

"הא, הא!" צחק אחיינו של סקרוג׳. "הא, הא, הא!"

אם במקרה, בהזדמנות בלתי סבירה, תכירו אדם מבורך בצחוק יותר מאחיינו של סקרוג׳, כל מה שאני יכול לומר הוא שגם אני הייתי רוצה להכיר אותו. הציגו אותו בפניי, ואטפח את היכרותי איתו.

זה סידור הוגן, צודק ואציל של הדברים, שבעוד שיש הדבקה במחלה ובצער, אין דבר בעולם מדבק כל כך, בלי יכולת לעמוד בפניו, כמו צחוק ומצב רוח טוב. כשאחיינו של סקרוג׳ צחק כך: מחזיק את צדיו, מגלגל את ראשו, ומעוות את פניו בעוויות מופרזות ביותר: אחייניתו של סקרוג׳, בנישואין, צחקה בלב שלם כמוהו. וחבריהם שהתכנסו, שלא פיגרו כלל, שאגו בכוח.

"הא, הא! הא, הא, הא, הא!"

"הוא אמר שחג המולד הוא קשקוש, בחיי!" קרא אחיינו של סקרוג׳. "והוא גם האמין בזה!"

"חרפה עליו, פרד!" אמרה אחייניתו של סקרוג׳, בזעם. ברוכות הנשים האלה; הן אף פעם לא עושות דבר בחצי. הן תמיד ברצינות.

היא הייתה יפה מאוד: יפה להפליא. עם פנים מצוינות, מלאות גומות, נראות מופתעות; פה בשל וקטן, שנראה כאילו נוצר כדי להיות מנושק — כפי שבלי ספק היה; כל מיני נקודות קטנות וטובות סביב סנטרה, שנמסו זו לתוך זו כשצחקה; וזוג העיניים הזוהרות ביותר שראיתם אי פעם בראשו של יצור קטן. בסך הכול היא הייתה מה שהייתם קוראים מקניטה, אתם יודעים; אבל גם מספקת. הו, מספקת לגמרי.

"הוא טיפוס מצחיק, הזקן," אמר אחיינו של סקרוג׳, "זו האמת: ולא נעים כמו שיכול היה להיות. אבל העוולות שלו נושאות את עונשן, ואין לי מה לומר נגדו."

"אני בטוחה שהוא עשיר מאוד, פרד," רמזה אחייניתו של סקרוג׳. "לפחות אתה תמיד אומר לי כך."

"מה בכך, יקירתי!" אמר אחיינו של סקרוג׳. "העושר שלו לא מועיל לו. הוא לא עושה איתו שום טוב. הוא לא מרגיש איתו נוח. אין לו את הסיפוק לחשוב — הא, הא, הא! — שהוא עומד אי פעם להועיל לנו בו."

"אין לי סבלנות אליו," העירה אחייניתו של סקרוג׳. אחיותיה של אחייניתו של סקרוג׳, וכל שאר הגברות, הביעו את אותה דעה.

"הו, יש לי!" אמר אחיינו של סקרוג׳. "אני מצטער בשבילו; לא הייתי מצליח לכעוס עליו גם אילו ניסיתי. מי סובל מהגחמות הרעות שלו! הוא עצמו, תמיד. הנה, הוא מחליט לא לחבב אותנו, והוא לא בא לסעוד איתנו. מה התוצאה? הוא לא מפסיד הרבה ארוחה."

"באמת, אני חושבת שהוא מפסיד ארוחה טובה מאוד," קטעה אחייניתו של סקרוג׳. כל האחרים אמרו אותו דבר, ויש להודות שהיו שופטים מוסמכים, כי זה עתה אכלו ארוחת ערב; ועם הקינוח על השולחן, היו מקובצים סביב האש, לאור מנורה.

"טוב! אני שמח מאוד לשמוע," אמר אחיינו של סקרוג׳, "כי אין לי אמונה גדולה בעקרות הבית הצעירות האלה. מה אתה אומר, טופר?"

טופר בבירור שם עין על אחת מאחיותיה של אחייניתו של סקרוג׳, כי ענה שרווק הוא מנודה אומלל, שאין לו זכות להביע דעה בנושא. על כך אחות אחייניתו של סקרוג׳ — המלאה עם צווארון התחרה, לא זו עם הוורדים — הסמיקה.

"המשך, פרד," אמרה אחייניתו של סקרוג׳, מוחאת כפיים. "הוא אף פעם לא גומר את מה שהוא מתחיל לומר! הוא כזה טיפוס מגוחך!"

אחיינו של סקרוג׳ התענג על צחוק נוסף, ומאחר שלא היה אפשר למנוע את ההדבקה, אף שהאחות המלאה ניסתה בכל כוחה לעשות זאת בחומץ ריחני, הדוגמה שלו נתקבלה פה אחד.

"רק עמדתי לומר," אמר אחיינו של סקרוג׳, "שהתוצאה של כך שהוא מתעב אותנו, ולא עושה שמח איתנו, היא, כפי שאני חושב, שהוא מפסיד כמה רגעים נעימים, שלא היו מזיקים לו. אני בטוח שהוא מפסיד חברים נעימים יותר ממה שהוא יכול למצוא במחשבותיו שלו, בין במשרדו המעופש והישן, ובין בחדריו המאובקים. אני מתכוון לתת לו את אותה הזדמנות כל שנה, בין אם הוא אוהב ובין אם לא, כי אני מרחם עליו. הוא יכול לקלל את חג המולד עד מותו, אבל הוא לא יכול שלא לחשוב עליו טוב יותר — אני מאתגר אותו — אם הוא מוצא אותי הולך לשם, במצב רוח טוב, שנה אחרי שנה, ואומר דוד סקרוג׳, מה שלומך? אם זה רק מכניס אותו למצב רוח להוריש לפקיד המסכן שלו חמישים לירות, זה משהו; ואני חושב שטלטלתי אותו אתמול."

עכשיו היה תורם לצחוק על הרעיון שהוא מטלטל את סקרוג׳. אבל מאחר שהיה טוב לב לגמרי, ולא היה אכפת לו הרבה על מה צוחקים, כל עוד צוחקים בכל מקרה, עודד אותם בעליזותם, והעביר את הבקבוק בשמחה.

אחרי התה הייתה להם מוזיקה. כי הם היו משפחה מוזיקלית, וידעו מה הם עושים כשהם שרו שיר מקהלה או קנון, אני יכול להבטיח לכם: במיוחד טופר, שיכול היה לנהום בבס כמו מומחה, ולעולם לא לנפח את הוורידים הגדולים במצחו, או להאדים בפנים בשל כך. אחייניתו של סקרוג׳ ניגנה היטב בנבל; וניגנה, בין השאר, מנגינה קטנה ופשוטה (כלום, ממש: אפשר ללמוד לשרוק אותה בשתי דקות), שהייתה מוכרת לילד שהביא את סקרוג׳ מהפנימייה, כפי שהזכירה לו רוח חג המולד של העבר. כשהצליל הזה נשמע, כל הדברים שהרוח ההיא הראתה לו עלו במוחו; הוא התרכך יותר ויותר; וחשב שאילו יכול היה להקשיב לו לעתים קרובות, לפני שנים, היה יכול לטפח את טוב החיים לאושרו שלו בידיו שלו, בלי להזדקק לאת של חופר הקברים שקבר את יעקב מארלי.

אבל הם לא הקדישו את כל הערב למוזיקה. אחרי זמן מה שיחקו פנטים; כי טוב להיות ילדים לפעמים, ולעולם לא טוב יותר מאשר בחג המולד, כשמייסדו האדיר היה ילד בעצמו. רגע! קודם היה משחק של תופסת בעיניים קשורות. כמובן שהיה. ואני לא מאמין שטופר היה באמת עיוור, יותר משאני מאמין שיש לו עיניים במגפיים. דעתי היא שזה היה סידור מוסכם בינו לבין אחיינו של סקרוג׳; ושרוח חג המולד של ההווה ידע זאת. הדרך שבה רדף אחרי האחות המלאה עם צווארון התחרה הייתה פגיעה בתמימות הטבע האנושי. מפיל את כלי האח, מועד בכיסאות, מתנגש בפסנתר, נחנק בין הווילונות, לכל מקום שהלכה, שם הלך הוא! הוא תמיד ידע איפה האחות המלאה. הוא לא היה תופס אף אחד אחר. אילו נפלתם עליו (כפי שחלקם עשו), בכוונה, היה מעמיד פנים שהוא מנסה לתפוס אתכם, מה שהיה עלבון לשכלכם, והיה מתרחק מיד הצידה לכיוון האחות המלאה. היא קראה לא פעם שזה לא הוגן; וזה באמת לא היה. אבל כשלבסוף תפס אותה; כשלמרות כל רשרוש המשי שלה, ופרפורי תנועתה המהירים על פניו, הכניס אותה לפינה שממנה אין מילוט; אז התנהגותו הייתה מתועבת ביותר. כי העמדת הפנים שלו שהוא לא מכיר אותה; העמדת הפנים שלו שיש צורך לגעת בכיסוי הראש שלה, ובנוסף להבטיח את זהותה בלחיצה על טבעת מסוימת על אצבעה ושרשרת מסוימת על צווארה, הייתה נבזית, מפלצתית! אין ספק שהיא אמרה לו את דעתה על כך, כשהיה עיוור אחר בתפקיד, והם היו כל כך סודיים יחד מאחורי הווילונות.

אחייניתו של סקרוג׳ לא הייתה בקבוצת תופסת בעיניים קשורות, אבל הושיבו אותה בנוחות על כיסא גדול עם הדום, בפינה נעימה, שבה הרוח וסקרוג׳ היו קרוב מאחוריה. אבל היא הצטרפה לפנטים, ואהבה את אהובה בהערצה בכל אותיות האלפבית (במשחק "אני אוהבת את אהובי באות..." שעוברים בו על האלפבית). כמו כן במשחק איך, מתי ואיפה, היא הייתה גדולה, ולשמחתו הסודית של אחיינו של סקרוג׳, ניצחה את אחיותיה בגדול: אף שגם הן היו בנות חדות, כפי שטופר יכול היה לספר לכם. אולי היו עשרים אנשים שם, צעירים וזקנים, אבל כולם שיחקו, וכך גם סקרוג׳; כי בשכחה גמורה, מרוב העניין במה שקורה, שקולו לא נשמע באוזניהם, הוא לפעמים הגיש את ניחושו בקול די רם, ולעתים קרובות מאוד ניחש די נכון גם כן; כי המחט החדה ביותר, וייטצ׳פל מהמשובחות, שמובטח שאינה חותכת את העין, לא הייתה חדה מסקרוג׳; קהה ככל שהחליט להיות.

הרוח היה מרוצה מאוד למצוא אותו במצב הזה, והביט בו בחיבה כזאת, שהוא התחנן כמו ילד שיתירו לו להישאר עד שהאורחים יעזבו. אבל את זה אמר הרוח שאי אפשר.

"הנה משחק חדש," אמר סקרוג׳. "חצי שעה אחת, רוח, רק אחת!"

זה היה משחק בשם כן ולא, שבו אחיינו של סקרוג׳ היה צריך לחשוב על משהו, והשאר היו צריכים לגלות מה; והוא רק עונה לשאלותיהם כן או לא, לפי העניין. אש השאלות המהירה שאליה נחשף הוציאה ממנו שהוא חושב על בעל חיים, בעל חיים חי, בעל חיים די לא נעים, בעל חיים פראי, בעל חיים שנוהם ונוחר לפעמים, ומדבר לפעמים, וחי בלונדון, והולך ברחובות, ולא מציגים אותו לראווה, ואף אחד לא מוביל אותו, והוא לא חי בגן חיות, ולא נשחט אף פעם בשוק, והוא לא סוס, או חמור, או פרה, או שור, או נמר, או כלב, או חזיר, או חתול, או דוב. בכל שאלה חדשה שהוצגה לו, האחיין הזה פרץ בשאגת צחוק חדשה; והיה מדגדג כל כך שלא ניתן לתאר, שנאלץ לקום מהספה ולרקוע ברגליו. לבסוף האחות המלאה, שנפלה במצב דומה, קראה:

"מצאתי! אני יודעת מה זה, פרד! אני יודעת מה זה!"

"מה זה?" קרא פרד.

"זה הדוד סקרו־ו־ו־ו־ו־ג׳!"

וזה אכן היה. הערצה הייתה התחושה הכללית, אף שחלקם התנגדו שהתשובה ל״האם זה דוב?" הייתה צריכה להיות "כן"; מכיוון שתשובה שלילית הספיקה להסיט את מחשבותיהם ממר סקרוג׳, בהנחה שאי פעם הייתה להם נטייה כזאת.

"הוא נתן לנו הרבה עליזות, אני בטוח," אמר פרד, "ויהיה כפוי טובה לא לשתות לחייו. הנה כוס יין חם מתובל מוכנה בהישג ידנו ברגע זה; ואני אומר, 'הדוד סקרוג׳!'"

"טוב! הדוד סקרוג׳!" קראו.

"חג מולד שמח ושנה חדשה שמחה לזקן, מה שלא יהיה!" אמר אחיינו של סקרוג׳. "הוא לא יקבל את זה ממני, אבל שיהיה לו בכל זאת. הדוד סקרוג׳!"

הדוד סקרוג׳ נעשה בלי שהרגיש כל כך עליז וקל לב, שהיה מרים כוסית בתגובה לחבורה שלא הרגישה בו, ומודה להם בנאום שלא נשמע, אילו הרוח היה נותן לו זמן. אבל כל הסצנה חלפה בנשימת המילה האחרונה שאמר אחיינו; והוא והרוח שוב היו במסעותיהם.

הרבה ראו, ורחוק הלכו, והרבה בתים ביקרו, אך תמיד בסוף שמח. הרוח עמד ליד מיטות חולים, והם היו עליזים; בארצות זרות, והם היו קרובים לבית; ליד אנשים נאבקים, והם היו סבלניים בתקווה הגדולה יותר שלהם; ליד עוני, והוא היה עשיר. בבית חסד, בבית חולים ובבית סוהר, בכל מקלט של אומללות, שבו האדם ההבלי בסמכותו הקטנה והקצרה לא נעל את הדלת ולא חסם את דרכו של הרוח, השאיר את ברכתו, והנחה את סקרוג׳ בעקרונותיה.

זה היה לילה ארוך, אם היה זה רק לילה; אבל לסקרוג׳ היו ספקות בכך, כי נראה שחופשת חג המולד התכווצה למשך הזמן שבו עברו יחד. היה מוזר גם שבעוד שסקרוג׳ נשאר ללא שינוי בצורתו החיצונית, הרוח הזדקן, בבירור הזדקן. סקרוג׳ הבחין בשינוי הזה, אך מעולם לא דיבר עליו, עד שעזבו מסיבת ליל שנים עשר של ילדים, וכשהביט ברוח כשעמדו יחד במקום פתוח, הבחין ששערו אפור.

"האם חיי הרוחות כל כך קצרים?" שאל סקרוג׳.

"חיי על הכדור הזה קצרים מאוד," השיב הרוח. "הם מסתיימים הלילה."

"הלילה!" קרא סקרוג׳.

"הלילה בחצות. הקשב! הזמן מתקרב."

הפעמונים צילצלו באותו רגע שלושה רבעים אחרי אחת עשרה.

"סלח לי אם איני מוצדק במה שאני שואל," אמר סקרוג׳, מביט בעניין בגלימת הרוח, "אבל אני רואה משהו מוזר, שאינו שייך לך, בולט משולי הבגד שלך. האם זו כף רגל או טופר?"

"אולי זה טופר, מרוב שהבשר שעליו מועט," הייתה תשובתו העצובה של הרוח. "הבט כאן."

מקפלי גלימתו הוציא הרוח שני ילדים; עלובים, נתעבים, נוראים, מכוערים, אומללים. הם כרעו לרגליו, ונאחזו בחלק החיצוני של בגדו.

"הו, אדם! הבט כאן. הבט, הבט, כאן למטה!" קרא הרוח.

הם היו נער ונערה. צהובים, כחושים, בלויים, זועפים, זאביים; אבל גם משתטחים בענווה. במקום שבו נעורים חינניים היו צריכים למלא את תווי פניהם, ולגעת בהם בגוניהם הרעננים ביותר, יד מעופשת ומכווצת, כמו של זקנה, צבטה אותם, וסיבבה, וקרעה אותם לגזרים. במקום שבו מלאכים אולי ישבו על כס, אורבים שדים, ומביטים החוצה באיום. אין שינוי, אין השפלה, אין עיוות של האנושות, בשום דרגה, לאורך כל סודות הבריאה המופלאה, שיש לו מפלצות אפילו חצי כל כך נוראות ומפחידות.

סקרוג׳ נרתע לאחור, מבוהל. כשהראו לו אותם כך, ניסה לומר שהם ילדים יפים, אך המילים נחנקו, ולא רצו להיות שותפות לשקר בממדים עצומים כל כך.

"רוח! הם שלך?" סקרוג׳ לא יכול היה לומר יותר.

"הם של האדם," אמר הרוח, מביט בהם. "והם נאחזים בי, פונים אליי מעל אבותיהם. הנער הזה הוא בורות. הנערה הזאת היא מחסור. היזהר משניהם, ומכל מי שבדרגתם, אך יותר מכול היזהר מהנער הזה, כי על מצחו אני רואה כתוב את מה שהוא אבדון, אלא אם הכתוב יימחק. הכחש זאת!" קרא הרוח, מושיט את ידו לעבר העיר. "השמץ את אלה שאומרים לך זאת! הודה בכך למטרותיך הסיעתיות, והחמר את המצב. וחכה לסוף!"

"האין להם מקלט או מוצא?" קרא סקרוג׳.

"האין בתי סוהר?" אמר הרוח, פונה אליו בפעם האחרונה בדבריו שלו. "האין בתי עבודה?"

הפעמון הכה שתים עשרה.

סקרוג׳ הביט סביבו אחר הרוח, ולא ראה אותו. כשהמהלומה האחרונה חדלה לרטוט, נזכר בניבוי של יעקב מארלי הזקן, והרים את עיניו, וראה חזיון חגיגי, עטוף ומכוסה ברדס, בא, כמו ערפל לאורך האדמה, לעברו.