בית רביעי: אחרון הרוחות

החזיון התקרב לאט, בכובד ראש, בשתיקה. כשהגיע אליו, כרע סקרוג׳ על ברכו; כי נדמה היה שבעצם האוויר שבו נע החזיון הזה הוא מפזר קדרות וסוד.

הוא היה עטוף בגלימה שחורה ועמוקה, שהסתירה את ראשו, את פניו ואת צורתו, ולא הותירה ממנו דבר גלוי מלבד יד אחת מושטת. אלמלא היד הזאת היה קשה להפריד את דמותו מן הלילה, ולהבדיל בינו לבין החושך שהקיף אותו.

סקרוג׳ חש שהחזיון גבוה ומרשים כשהגיע לצדו, ושנוכחותו המסתורית ממלאת אותו אימה חגיגית. יותר מזה לא ידע, כי החזיון לא דיבר ולא זז.

"האם אני נמצא בנוכחות רוח חג המולד של העתיד?" אמר סקרוג׳.

החזיון לא ענה, אלא הצביע קדימה בידו.

"אתה עומד להראות לי צללים של דברים שלא קרו, אך יקרו בזמן שמונח לפנינו," המשיך סקרוג׳. "זה נכון, רוח?"

החלק העליון של הגלימה התכווץ לרגע בקפליו, כאילו הטה החזיון את ראשו. זו הייתה התשובה היחידה שקיבל.

אף שכבר הורגל היטב לחברת רוחות, פחד סקרוג׳ מהדמות השותקת כל כך, עד שרגליו רעדו תחתיו, והוא גילה שבקושי הוא מסוגל לעמוד כשהתכונן ללכת אחריה. החזיון עצר לרגע, כאילו הבחין במצבו, ונתן לו זמן להתאושש.

אבל סקרוג׳ הרגיש מזה רע עוד יותר. זה הרעיד אותו באימה עמומה ובלתי ברורה, לדעת שמאחורי התכריך האפל יש עיניים רפאיות שנעוצות בו בריכוז, בעוד הוא, אף שמתח את עיניו עד הקצה, לא יכול היה לראות דבר מלבד יד רפאית וערימה גדולה אחת של שחור.

"רוח העתיד!" קרא, "אני חושש ממך יותר מכל רוח רפאים שראיתי. אבל מכיוון שאני יודע שמטרתך להיטיב איתי, ומכיוון שאני מקווה לחיות ולהיות אדם אחר ממה שהייתי, אני מוכן ללוות אותך, ולעשות זאת בלב מלא תודה. לא תדבר אליי?"

החזיון לא השיב לו. היד הייתה מושטת ישר לפניהם.

"לך לפניי!" אמר סקרוג׳. "לך לפניי! הלילה הולך ואוזל מהר, והזמן יקר לי, אני יודע. לך לפניי, רוח!"

החזיון התרחק כפי שבא. סקרוג׳ הלך בצל לבושו, שנשא אותו, כך חשב, והוביל אותו הלאה.

הם בקושי נראו נכנסים לעיר; כי העיר דווקא נדמתה כצומחת סביבם, ומקיפה אותם מעצמה. אבל הנה הם היו, בלבה; בבורסה, בין הסוחרים, שמיהרו הלוך ושוב, צלצלו בכסף שבכיסיהם, שוחחו בקבוצות, הביטו בשעוניהם, ושיחקו במחשבה בחותמות הזהב הגדולות שלהם; וכן הלאה, כפי שסקרוג׳ ראה אותם לא פעם.

החזיון עצר ליד חבורה קטנה של אנשי עסקים. כשראה שהיד מצביעה עליהם, התקדם סקרוג׳ כדי להאזין לשיחתם.

"לא," אמר גבר שמן וגדול עם סנטר ענקי, "אני לא יודע על זה הרבה, בכל מקרה. אני רק יודע שהוא מת."

"מתי הוא מת?" שאל אחר.

"אתמול בלילה, אני מאמין."

"אבל מה היה לו?" שאל שלישי, ולקח כמות עצומה של טבק הרחה מקופסת טבק גדולה מאוד. "חשבתי שהוא לעולם לא ימות."

"אלוהים יודע," אמר הראשון, מפהק.

"מה הוא עשה עם כספו?" שאל ג׳נטלמן סמוק פנים, עם בליטה תלויה בקצה אפו, שרעדה כמו הבשר התלוי מתחת למקורו של תרנגול הודו.

"לא שמעתי," אמר האיש בעל הסנטר הגדול, מפהק שוב. "אולי השאיר אותו לחברה שלו. לי הוא לא השאיר. זה כל מה שאני יודע."

ההלצה הזאת התקבלה בצחוק כללי.

"כנראה תהיה זו הלוויה זולה מאוד," אמר אותו דובר; "כי בחיי, אני לא מכיר אף אחד שילך אליה. מה דעתכם שנארגן קבוצה ונתנדב?"

"לא אכפת לי ללכת אם תהיה ארוחת צהריים," העיר הג׳נטלמן שעל אפו הבליטה. "אבל חייבים להאכיל אותי, אם אני משתתף."

עוד צחוק.

"ובכן, אני בכל זאת האדם החסר פניות ביותר מכולכם," אמר הדובר הראשון, "כי אני אף פעם לא לובש כפפות שחורות, ואף פעם לא אוכל ארוחת צהריים. אבל אציע ללכת, אם עוד מישהו ילך. כשאני חושב על זה, אני לא בטוח בכלל שלא הייתי החבר הקרוב ביותר שלו; כי נהגנו לעצור ולדבר בכל פעם שנפגשנו. להתראות!"

הדוברים והמאזינים התרחקו בטיול, ונטמעו בקבוצות אחרות. סקרוג׳ הכיר את האנשים, והביט אל החזיון בבקשת הסבר.

החזיון החליק הלאה אל תוך רחוב. אצבעו הצביעה על שני אנשים שנפגשו. סקרוג׳ האזין שוב, וחשב שההסבר אולי טמון כאן.

גם את אלה הכיר היטב. הם היו אנשי עסקים: עשירים מאוד, וחשובים מאוד. הוא תמיד הקפיד לעמוד טוב בהערכתם: מבחינה עסקית, כלומר; אך ורק מבחינה עסקית.

"מה שלומך?" אמר אחד.

"מה שלומך?" השיב השני.

"ובכן!" אמר הראשון. "השטן קיבל סוף סוף את שלו, הא?"

"כך אמרו לי," השיב השני. "קר, לא?"

"מתאים לעונה, בתקופת חג המולד. אתה לא מחליק על קרח, אני מניח?"

"לא. לא. יש לי דברים אחרים בראש. בוקר טוב!"

אף מילה נוספת. זו הייתה פגישתם, שיחתם והיפרדותם.

סקרוג׳ נטה בתחילה להתפלא על כך שהחזיון מייחס חשיבות לשיחות כה פעוטות לכאורה; אבל משהיה בטוח שיש להן מטרה נסתרת, התיישב לשקול מה היא עשויה להיות. קשה היה לשער שיש להן קשר למותו של יעקב, שותפו הוותיק, כי זה היה העבר, ותחום שליטתו של הרוח הזה היה העתיד. וגם לא יכול היה לחשוב על איש הקשור אליו ישירות, שאליו יוכל ליישם אותן. אבל משלא פקפק שלכל מי שהן מכוונות אליו, יש בהן מוסר נסתר לשיפורו שלו, החליט לאצור כל מילה שישמע וכל דבר שיראה; ובמיוחד לשים לב לצלו שלו כשיופיע. כי ציפה שהתנהגותו שלו בעתיד תיתן לו את הרמז שחסר לו, ותקל על פתרון החידות האלה.

הוא חיפש את דמותו שלו באותו מקום, אבל גבר אחר עמד בפינתו הרגילה, ואף שהשעון הצביע על השעה שבה נהג להיות שם, לא ראה דמות דומה לו בין ההמונים שנשפכו דרך השער. הוא לא הופתע מאוד, אף על פי כן; כי הרהר בליבו בשינוי חיים, וחשב וקיווה שהוא רואה בכך את החלטותיו החדשות, שזה עתה נולדו, מתממשות.

שקט וקודר עמד לצדו החזיון, ביד מושטת. כשהתעורר מחיפושו המהורהר, דמה לו, לפי כיוון היד ומצבה ביחס אליו, שהעיניים הבלתי נראות מביטות בו בחדות. זה גרם לו לרעוד ולהרגיש קר מאוד.

הם עזבו את הסצנה הסואנת, ונכנסו לחלק נסתר של העיר, שבו סקרוג׳ מעולם לא חדר קודם, אף שזיהה את מיקומו ואת שמו הרע. הדרכים היו מטונפות וצרות; החנויות והבתים עלובים; האנשים חצי עירומים, שיכורים, מרושלים, מכוערים. סמטאות ומעברים מקומרים, כמו בורות שופכין רבים, פלטו את פגעי הריח, הלכלוך והחיים שלהם אל הרחובות הפזורים; וכל הרובע הסריח מפשע, מזוהמה ומסבל.

הרחק בתוך המאורה הזאת של מקום מפגש שפל, הייתה חנות נמוכת מצח ומשתלשלת, תחת גג משופע, שבה קנו ברזל, סמרטוטים ישנים, בקבוקים, עצמות ופסולת שומנית. על הרצפה שבפנים נערמו ערמות של מפתחות חלודים, מסמרים, שרשראות, צירים, פצירים, מאזניים, משקולות ופסולת ברזל מכל סוג. סודות שמעטים היו רוצים לבחון מקרוב נולדו והוסתרו בהרים של סמרטוטים דוחים, בגושי שומן מרקיבים ובקברי עצמות. בין הסחורה שסחר בה, ליד תנור פחמים מלבנים ישנות, ישב נוכל שיבה, כמעט בן שבעים; שהגן על עצמו מהאוויר הקר שבחוץ בווילון מטונף של קרעים שונים, תלויים על חבל; ועישן את מקטרתו בכל הנוחות של פרישה שלווה.

סקרוג׳ והחזיון הגיעו אל האיש הזה בדיוק כשאישה עם צרור כבד התגנבה אל החנות. אבל בקושי נכנסה, כשאישה אחרת, עמוסה כמוה, נכנסה גם היא; ובעקבותיה בא גבר בשחור דהוי, שנבהל מהמראה שלהן לא פחות מכפי שהן נבהלו כשזיהו זו את זו. אחרי רגע קצר של תדהמה ריקה, שבו הצטרף אליהם הזקן עם המקטרת, פרצו שלושתם בצחוק.

"בטח העוזרת הראשונה!" קראה זו שנכנסה ראשונה. "בטח הכובסת השנייה; ובטח עוזר הקברן השלישי. תראה, ג׳ו הזקן, איזה מזל! אם לא נפגשנו כאן כולנו בלי כוונה!"

"לא יכולתם להיפגש במקום טוב יותר," אמר ג׳ו הזקן, מוציא את מקטרתו מפיו. "היכנסו לחדר האורחים. כבר מזמן קיבלתם חופש להיכנס אליו, אתם יודעים; והשניים האחרים לא זרים. חכו עד שאסגור את דלת החנות. אה! איך היא חורקת! אני מאמין שאין כאן פיסת מתכת חלודה כמו הצירים שלה, ואני בטוח שאין כאן עצמות ישנות כמו שלי. הא, הא! כולנו מתאימים למקצוענו, אנחנו הולמים זה את זה. היכנסו לחדר האורחים. היכנסו לחדר האורחים."

חדר האורחים היה המקום שמאחורי מסך הסמרטוטים. הזקן גרף את האש יחד בעזרת מוט מדרגות ישן, ואחרי שסידר את מנורתו המעושנת (כי היה לילה) בקצה מקטרתו, החזיר אותה לפיו.

בעודו עושה זאת, האישה שכבר דיברה השליכה את צרורה על הרצפה, וישבה בפוזה מתרברבת על שרפרף; משלבת מרפקים על ברכיה, ומביטה באתגר נועז בשני האחרים.

"אז מה! מה זה משנה, גברת דילבר?" אמרה האישה. "לכל אדם יש זכות לדאוג לעצמו. הוא תמיד עשה זאת."

"זה נכון, בהחלט!" אמרה הכובסת. "אף אחד לא יותר ממנו."

"אז אל תעמדי ותבהי כאילו את מפחדת, אישה; מי יידע? אנחנו לא עומדים לחפש חורים זה במעילו של זה, אני מניחה?"

"לא, בהחלט!" אמרו גברת דילבר והגבר ביחד. "אנחנו מקווים שלא."

"טוב מאוד, אם כן!" קראה האישה. "זה מספיק. מי יפסיד מהיעלמותם של כמה דברים כאלה? לא אדם מת, אני מניחה."

"לא, בהחלט," אמרה גברת דילבר, צוחקת.

"אם רצה לשמור אותם אחרי שמת, קמצן ישן ומרושע," המשיכה האישה, "למה לא היה טבעי בחייו? אילו היה, היה לו מישהו שיטפל בו כשהמוות היכה בו, במקום לשכב ולנשום את נשימתו האחרונה שם, לבדו עם עצמו."

"זו המילה הכי נכונה שנאמרה אי פעם," אמרה גברת דילבר. "זה עונש משמיים עליו."

"הלוואי שהיה עונש קצת כבד יותר," השיבה האישה; "והוא היה כזה, תוכלו לסמוך על זה, אילו יכולתי לשים יד על משהו נוסף. פתח את הצרור, ג׳ו הזקן, והודע לי את ערכו. דבר בגלוי. אני לא מפחדת להיות הראשונה, ולא מפחדת שהם יראו. אנחנו יודעים היטב שעזרנו לעצמנו לפני שנפגשנו כאן, אני מאמינה. זה לא חטא. פתח את הצרור, ג׳ו."

אבל אדיבותם של חבריה לא איפשרה זאת; והגבר בשחור דהוי, עולה ראשון אל הפרצה, הוציא את שללו. זה לא היה רב. חותם או שניים, נרתיק עפרונות, זוג כפתורי חפתים, וסיכת נוי לא בעלת ערך רב, זה כל מה שהיה. ג׳ו הזקן בחן והעריך כל אחד מהם, וציין בגיר על הקיר את הסכום שהיה מוכן לתת עבור כל פריט, וחיבר אותם לסכום כולל כשהבין שלא יבוא עוד.

"זה החשבון שלך," אמר ג׳ו, "ולא אתן עוד שישה פנס, גם אם ירתיחו אותי על שלא עשיתי זאת. מי הבא בתור?"

גברת דילבר הייתה הבאה. סדינים ומגבות, מעט לבוש, שתי כפיות תה מכסף בסגנון ישן, מלקחי סוכר, וכמה זוגות מגפיים. חשבונה נרשם על הקיר באותה דרך.

"אני תמיד נותן יותר מדי לנשים. זו חולשה שלי, ובדרך הזאת אני הורס את עצמי," אמר ג׳ו הזקן. "זה החשבון שלך. אם תבקשי עוד פרוטה, ותהפכי את זה לשאלה פתוחה, אתחרט על שהייתי כל כך נדיב ואוריד חצי כתר."

"ועכשיו פתח את הצרור שלי, ג׳ו," אמרה האישה הראשונה.

ג׳ו ירד על ברכיו כדי לפתוח אותו בנוחות, ואחרי שהתיר קשרים רבים, גרר החוצה גליל גדול וכבד של בד כהה כלשהו.

"מה זה אמור להיות?" אמר ג׳ו. "וילונות מיטה!"

"אה!" השיבה האישה, צוחקת ונשענת קדימה על זרועותיה המשולבות. "וילונות מיטה!"

"אל תגידי לי שהורדת אותם, עם הטבעות והכול, כשהוא שוכב שם?" אמר ג׳ו.

"כן, בהחלט," השיבה האישה. "למה לא?"

"נולדת כדי להרוויח הון," אמר ג׳ו, "ובטח תעשי זאת."

"אני בהחלט לא אעצור את ידי, כשאפשר למלא אותה בהושטה, בשביל אדם כמוהו, אני מבטיחה לך, ג׳ו," השיבה האישה בקור רוח. "אל תטפטף את השמן הזה על השמיכות, עכשיו."

"השמיכות שלו?" שאל ג׳ו.

"של מי עוד, לדעתך?" השיבה האישה. "סביר להניח שהוא לא יצטנן בלעדיהן."

"אני מקווה שהוא לא מת ממשהו מדבק? הא?" אמר ג׳ו הזקן, עוצר בעבודתו ומביט למעלה.

"אל תפחד מזה," השיבה האישה. "אני לא כל כך אוהבת את חברתו שהייתי מתעכבת סביבו בשביל דברים כאלה, אילו כן. אה! אתה יכול לחפש בחולצה הזאת עד שיכאבו לך העיניים; אבל לא תמצא בה חור, ולא מקום בלוי. זו הטובה ביותר שהייתה לו, ויפה גם כן. הם היו מבזבזים אותה, אילולא אני."

"מה זה לדעתך לבזבז אותה?" שאל ג׳ו הזקן.

"להלביש אותו בה לקבורה, כמובן," השיבה האישה בצחוק. "מישהו היה טיפש מספיק לעשות את זה, אבל אני הורדתי אותה שוב. אם בד כותנה פשוט לא מספיק טוב למטרה כזאת, הוא לא מספיק טוב לשום דבר. הוא יאה לגוף באותה מידה. הוא לא יכול להיראות מכוער יותר ממה שנראה בחולצה ההיא."

סקרוג׳ האזין לשיחה הזאת באימה. כשישבו מקובצים סביב שללם, באור המועט שהעניקה מנורת הזקן, התבונן בהם בתיעוב ובחלחלה שבקושי יכלו להיות גדולים יותר, אילו היו שדים מתועבים הסוחרים בגופה עצמה.

"הא, הא!" צחקה אותה אישה, כשג׳ו הזקן הוציא שק פלנל עם כסף בתוכו, ומנה על הרצפה את רווחיהם השונים. "זה הסוף של זה, אתם רואים! הוא הבריח כל אחד ממנו כשהיה חי, כדי להרוויח לנו כשמת! הא, הא, הא!"

"רוח!" אמר סקרוג׳, רועד מכף רגל ועד ראש. "אני רואה, אני רואה. מצבו של האיש האומלל הזה עשוי להיות מצבי שלי. חיי נוטים לשם עכשיו. שמיים רחומים, מה זה!"

הוא נרתע באימה, כי הסצנה השתנתה, ועכשיו כמעט נגע במיטה: מיטה חשופה, בלי וילונות, שעליה, תחת סדין קרוע, שכב משהו מכוסה, שאף שהיה אילם, הכריז על עצמו בשפה נוראה.

החדר היה חשוך מאוד, חשוך מכדי להתבונן בו בדיוק, אף שסקרוג׳ העיף בו מבט סביב מתוך דחף סודי, חרד לדעת איזה סוג של חדר זה. אור חיוור, שעלה באוויר שבחוץ, נפל ישר על המיטה; ועליה, שדוד ומשולל, בלי משגיח, בלי בוכה, בלי מי שאכפת לו, שכב גופו של האיש הזה.

סקרוג׳ הביט לעבר החזיון. ידו היציבה הצביעה אל הראש. הכיסוי היה מסודר ברשלנות כזאת, שהרמה הקלה ביותר שלו, תנועת אצבע מצד סקרוג׳, הייתה חושפת את הפנים. הוא חשב על כך, הרגיש כמה קל יהיה לעשות זאת, ונכסף לעשותו; אך לא היה לו כוח להסיר את הצעיף, כמו שלא היה לו כוח לשלוח את הרוח שלצדו.

הו מוות קר, קר, נוקשה ונורא, הקם את מזבחך כאן, וקשט אותו באימות שיש לך ברשותך: כי זו ממלכתך! אבל מראש אהוב, נערץ ומכובד, אינך יכול להטות שערה אחת למטרותיך המאיימות, או להפוך תווי פנים אחד לתועבה. לא שהיד כבדה ותיפול כשתשוחרר; לא שהלב והדופק דוממים; אלא שהיד הייתה פתוחה, נדיבה ואמיתית; הלב אמיץ, חם ורך; והדופק של גבר. הכה, צל, הכה! וראה את מעשיו הטובים נובעים מהפצע, לזרוע את העולם בחיי נצח!

אף קול לא הביע את המילים האלה באוזני סקרוג׳, ובכל זאת שמע אותן כשהביט במיטה. הוא חשב, אילו אפשר היה להקים את האיש הזה עכשיו, מה יהיו מחשבותיו הראשונות? תאוות בצע, עסקים קשוחים, דאגות חוטפות? הן הביאו אותו לסוף עשיר, אכן!

הוא שכב, בבית החשוך הריק, בלי גבר, אישה או ילד שיגידו: הוא היה טוב אליי בכך וכך, ובזכות זיכרון של מילה טובה אחת אהיה טוב אליו. חתול שרט בדלת, והיה קול של חולדות מכרסמות מתחת לאבן האח. מה רצו בחדר המוות, ולמה היו כה חסרות מנוחה ונסערות, סקרוג׳ לא העז לחשוב.

"רוח!" אמר, "זה מקום מפחיד. כשאעזוב אותו, לא אעזוב את לקחו, סמוך עליי. בוא נלך!"

עדיין הצביע החזיון באצבע בלתי נעה אל הראש.

"אני מבין אותך," השיב סקרוג׳, "והייתי עושה זאת, אילו יכולתי. אבל אין לי הכוח, רוח. אין לי הכוח."

שוב נדמה היה שהוא מביט בו.

"אם יש אדם בעיר, שחש רגש בגלל מותו של האיש הזה," אמר סקרוג׳ בייסורים רבים, "הראה לי אותו, רוח, אני מתחנן בפניך!"

החזיון פרש את גלימתו האפלה לפניו לרגע, כמו כנף; ובמשכו אותה בחזרה, חשף חדר באור יום, שבו היו אם וילדיה.

היא ציפתה למישהו, בשקיקה מודאגת; כי הלכה הלוך ושוב בחדר; נרתעה מכל צליל; הציצה מהחלון; העיפה מבט בשעון; ניסתה, אך לשווא, לעבוד במחט; ובקושי יכלה לשאת את קולות הילדים במשחקם.

לבסוף נשמעה הדפיקה שציפו לה זמן רב. היא מיהרה לדלת, ופגשה את בעלה; גבר שפניו היו מעונות דאגה ומדוכאות, אף שהיה צעיר. היה בהן עכשיו ביטוי יוצא דופן; מעין עונג רציני שהתבייש בו, ושהתאמץ לרסן.

הוא התיישב לארוחת הערב שנשמרה לו ליד האש; וכשהיא שאלה אותו בקול חלוש מה החדשות (מה שקרה רק אחרי שתיקה ארוכה), נראה נבוך איך לענות.

"טובות?" אמרה, "או רעות?" — כדי לעזור לו.

"רעות," השיב.

"אנחנו הרוסים לגמרי?"

"לא. עוד יש תקווה, קרוליין."

"אם הוא יתרצה," אמרה, נדהמת, "יש! שום דבר לא אבוד, אם קרה נס כזה."

"הוא כבר לא יתרצה," אמר בעלה. "הוא מת."

היא הייתה יצור עדין וסבלני, אם פניה אמרו אמת; אבל בנפשה הייתה אסירת תודה לשמוע זאת, ואמרה זאת, בידיים שלובות. היא התפללה לסליחה ברגע הבא, והצטערה; אך הראשון היה הרגש האמיתי של ליבה.

"מה שהאישה השיכורה למחצה שסיפרתי לך עליה אמש אמרה לי, כשניסיתי לראות אותו ולקבל דחייה של שבוע; ומה שחשבתי שהוא רק תירוץ כדי להימנע ממני; מתברר שהיה נכון לחלוטין. הוא לא היה רק חולה מאוד, אלא גוסס, אז."

"למי יועבר החוב שלנו?"

"אני לא יודע. אבל עד אז נהיה מוכנים עם הכסף; ואפילו אם לא, זה יהיה מזל רע מאוד למצוא נושה חסר רחמים כל כך ביורשו. אנחנו יכולים לישון הלילה בלבבות קלים, קרוליין!"

כן. ככל שירככו זאת, ליבם היה קל יותר. פני הילדים, שקטות ומקובצות כדי לשמוע את מה שהבינו כל כך מעט, היו בהירות יותר; והיה זה בית שמח יותר בזכות מותו של האיש הזה! הרגש היחיד שהחזיון יכול היה להראות לו, שנגרם בגלל האירוע, היה רגש של הנאה.

"הראה לי רוך כלשהו הקשור למוות," אמר סקרוג׳; "או שהחדר האפל ההוא, רוח, שעזבנו זה עתה, יישאר נוכח אצלי לנצח."

החזיון הוביל אותו דרך כמה רחובות המוכרים לרגליו; ובדרך, חיפש סקרוג׳ כאן ושם את עצמו, אך לא נראה בשום מקום. הם נכנסו לביתו של בוב קרצ׳יט המסכן; המעון שבו כבר ביקר; ומצאו את האם והילדים יושבים סביב האש.

שקט. שקט מאוד. הקרצ׳יטים הקטנים הרעשניים היו דוממים כפסלים בפינה, וישבו מביטים למעלה אל פיטר, שלפניו היה ספר. האם ובנותיה עסקו בתפירה. אבל בוודאי שהיו שקטים מאוד!

"'ויקח ילד, ויעמידהו בתוכם.'"

איפה סקרוג׳ שמע את המילים האלה? הוא לא חלם אותן. הנער בוודאי קרא אותן בקול, כשהוא והרוח חצו את הסף. למה לא המשיך?

האם הניחה את עבודתה על השולחן, והרימה את ידה אל פניה.

"הצבע מכאיב לעיניי," אמרה.

הצבע? אה, טים הקטן המסכן!

"הן טובות יותר עכשיו שוב," אמרה אשתו של קרצ׳יט. "זה מחליש אותן לאור נרות; ולא הייתי מראה עיניים חלשות לאביכם כשהוא חוזר הביתה, בשום מחיר. זה בטח קרוב לשעתו."

"יותר נכון, חלפה," השיב פיטר, סוגר את ספרו. "אבל נדמה לי שהוא הולך קצת לאט יותר מכפי שנהג, בערבים האחרונים האלה, אמא."

הם שוב שתקו מאוד. לבסוף אמרה, בקול יציב ועליז, שרעד רק פעם אחת:

"ראיתי אותו הולך עם — ראיתי אותו הולך עם טים הקטן על כתפו, מהר מאוד באמת."

"וגם אני," קרא פיטר. "לעתים קרובות."

"וגם אני," קרא אחר. וכך כולם.

"אבל הוא היה קל מאוד לשאת," המשיכה, מרוכזת בעבודתה, "ואביו אהב אותו כל כך, שזה לא היה טרחה: לא טרחה. והנה אביכם בדלת!"

היא מיהרה לצאת לפגוש אותו; ובוב הקטן בצעיף הצמר שלו — היה זקוק לו, המסכן — נכנס. התה שלו היה מוכן לו על מדף האח, וכולם התחרו מי יגיש לו אותו יותר. אז שני הקרצ׳יטים הצעירים טיפסו על ברכיו והניחו, כל ילד לחי קטנה אחת, על פניו, כאילו אמרו, "אל תתייחס לזה, אבא. אל תצטער!"

בוב היה עליז מאוד איתם, ודיבר בנעימות אל כל המשפחה. הוא הביט בעבודה שעל השולחן, ושיבח את החריצות והמהירות של גברת קרצ׳יט ושל הבנות. הן יסיימו הרבה לפני יום ראשון, אמר.

"יום ראשון! הלכת היום, אם כן, רוברט?" אמרה אשתו.

"כן, יקירתי," השיב בוב. "הלוואי שיכולת ללכת. זה היה עושה לך טוב לראות כמה ירוק המקום. אבל תראי אותו לעתים קרובות. הבטחתי לו שאלך שם ביום ראשון. הילד שלי, הילד הקטן שלי!" קרא בוב. "הילד הקטן שלי!"

הוא התמוטט בבת אחת. הוא לא יכול היה להתאפק. אילו היה יכול להתאפק, הוא וילדו היו אולי רחוקים זה מזה יותר ממה שהיו.

הוא יצא מהחדר, ועלה לחדר שמעל, שהואר בעליזות ומקושט בקישוטי חג המולד. היה כיסא מוצב קרוב אל הילד, והיו סימנים לכך שמישהו היה שם לאחרונה. בוב המסכן התיישב בו, ואחרי שחשב קצת והתאושש, נישק את הפנים הקטנות. הוא השלים עם מה שקרה, וירד שוב שמח למדי.

הם התקבצו סביב האש, ושוחחו; הבנות והאם עדיין עובדות. בוב סיפר להם על האדיבות יוצאת הדופן של אחיינו של מר סקרוג׳, שאותו כמעט לא ראה מעולם פרט לפעם אחת, ושפגש אותו ברחוב באותו יום, ובראותו שנראה קצת — "רק קצת מדוכא, אתם יודעים," אמר בוב, שאל מה קרה שהעציב אותו. "ועל כך," אמר בוב, "כי הוא הג׳נטלמן הנעים ביותר בדיבורו ששמעתם אי פעם, סיפרתי לו. 'אני מצטער מאוד על כך, מר קרצ׳יט,' אמר, 'ומצטער מאוד על אשתך הטובה.' אגב, איך הוא ידע זאת בכלל, אני לא יודע."

"מה ידע, יקירי?"

"ובכן, שאת אישה טובה," השיב בוב.

"כולם יודעים את זה!" אמר פיטר.

"יפה מאוד, בני!" קרא בוב. "אני מקווה שכן. 'מצטער מאוד,' אמר, 'על אשתך הטובה. אם אוכל לעזור לך בדרך כלשהי,' אמר, נותן לי את כרטיסו, 'שם אני גר. אנא בוא אליי.' עכשיו, לא היה זה," קרא בוב, "בגלל משהו שיוכל לעשות בשבילנו, כל כך כמו בגלל הדרך האדיבה שלו, שזה היה מענג. זה באמת נראה כאילו הכיר את טים הקטן שלנו, והרגיש איתנו."

"אני בטוחה שהוא נשמה טובה!" אמרה גברת קרצ׳יט.

"היית בטוחה יותר, יקירתי," השיב בוב, "אילו ראית ודיברת איתו. לא אתפלא כלל — שימי לב למה שאני אומר! — אם ישיג לפיטר משרה טובה יותר."

"רק תשמע את זה, פיטר," אמרה גברת קרצ׳יט.

"ואז," קראה אחת הבנות, "פיטר יתחבר עם מישהי, ויקים בית משלו."

"עוף מכאן!" השיב פיטר, מחייך בחיוך רחב.

"זה סביר לא פחות מלא," אמר בוב, "באחד הימים האלה; אף שיש הרבה זמן לזה, יקירתי. אבל בכל דרך ובכל זמן שניפרד זה מזה, אני בטוח שאף אחד מאיתנו לא ישכח את טים הקטן המסכן — נכון? — או את ההיפרדות הראשונה הזאת שהייתה בינינו?"

"לעולם לא, אבא!" קראו כולם.

"ואני יודע," אמר בוב, "אני יודע, יקיריי, שכשנזכור כמה סבלני וכמה עדין היה; אף שהיה ילד קטן, קטן; לא נתקוטט בקלות בינינו, ונשכח את טים הקטן המסכן בכך."

"לא, לעולם לא, אבא!" קראו כולם שוב.

"אני מאושר מאוד," אמר בוב הקטן, "אני מאושר מאוד!"

גברת קרצ׳יט נישקה אותו, בנותיו נישקו אותו, שני הקרצ׳יטים הצעירים נישקו אותו, ופיטר והוא לחצו ידיים. רוחו של טים הקטן, מהות ילדותך הייתה מאלוהים!

"רוח רפאים," אמר סקרוג׳, "משהו מודיע לי שרגע פרידתנו קרוב. אני יודע זאת, אך איני יודע איך. אמור לי מי היה האיש שראינו שוכב מת?"

רוח חג המולד של העתיד הוביל אותו, כמקודם — אף שבזמן אחר, חשב: אכן, לא נראה שיש סדר בחזיונות האחרונים האלה, מלבד שהם בעתיד — אל מקומות הסוחרים, אך לא הראה לו את עצמו. אכן, החזיון לא עצר לשום דבר, אלא הלך ישר הלאה, כאל הסוף שביקש, עד שסקרוג׳ התחנן שיעצור לרגע.

"החצר הזאת," אמר סקרוג׳, "שדרכה אנחנו ממהרים עכשיו, היא מקום עבודתי, זה זמן רב. אני רואה את הבית. הנח לי לראות מה אהיה, בימים הבאים!"

החזיון עצר; היד הצביעה למקום אחר.

"הבית שם," קרא סקרוג׳. "למה אתה מצביע הצידה?"

האצבע הבלתי נסוגה לא השתנתה.

סקרוג׳ מיהר לחלון משרדו, והציץ פנימה. זה עדיין היה משרד, אך לא שלו. הריהוט לא היה אותו דבר, והדמות בכיסא לא הייתה הוא. החזיון הצביע כמקודם.

הוא הצטרף אליו שוב, ותוהה מדוע ולאן הלך, ליווה אותו עד שהגיעו לשער ברזל. הוא עצר להביט סביבו לפני שנכנס.

בית קברות. כאן, אם כן; האיש האומלל ששמו עליו ללמוד עכשיו שכב מתחת לאדמה. זה היה מקום ראוי. מוקף בתים; מכוסה עשב ועשבים שוטים, גידול של מוות הצמחייה, לא של חיים; חנוק מקבורה רבה מדי; שמן משובע תאווה. מקום ראוי!

החזיון עמד בין הקברים, והצביע למטה על אחד. סקרוג׳ התקדם אליו רועד. החזיון היה בדיוק כפי שהיה, אך הוא חשש שהוא רואה משמעות חדשה בדמותו החגיגית.

"לפני שאתקרב אל האבן שאליה אתה מצביע," אמר סקרוג׳, "ענה לי על שאלה אחת. האם אלה צללי הדברים שיהיו, או צללי דברים שאולי יהיו, בלבד?"

עדיין הצביע הרוח כלפי מטה אל הקבר שלידו עמד.

"דרכי בני אדם מבשרות סופים מסוימים, שאליהם, אם יתמידו בהן, הן חייבות להוביל," אמר סקרוג׳. "אבל אם יסטו מהדרכים, הסופים ישתנו. אמור שכך הדבר במה שאתה מראה לי!"

החזיון היה בלתי נע כתמיד.

סקרוג׳ זחל אליו, רועד בהליכתו; ובעקבות האצבע, קרא על אבן הקבר המוזנח את שמו שלו, אבנעזר סקרוג׳.

"האם אני האיש ההוא ששכב על המיטה?" קרא, על ברכיו.

האצבע הצביעה מהקבר אליו, וחזרה.

"לא, רוח! הו לא, לא!"

האצבע עדיין שם.

"רוח!" קרא, אוחז חזק בגלימתו, "שמע אותי! אני לא האיש שהייתי. לא אהיה האיש שבוודאי הייתי נעשה אלמלא המפגש הזה. למה להראות לי זאת, אם אני מעבר לכל תקווה!"

בפעם הראשונה נדמה שהיד רעדה.

"רוח טובה," המשיך, כשנפל על הקרקע לפניו: "טבעך מליץ בעדי, ומרחם עליי. הבטח לי שעוד אוכל לשנות את הצללים שהראית לי, בחיים משתנים!"

היד הטובה רעדה.

"אכבד את חג המולד בליבי, ואנסה לשמור עליו כל השנה. אחיה בעבר, בהווה ובעתיד. רוחות שלושתם ייאבקו בתוכי. לא אסגור את הדלת בפני הלקחים שהם מלמדים. הו, אמור לי שאוכל למחוק את הכתובת על האבן הזאת!"

בייסוריו, תפס את היד הרפאית. היא ביקשה להשתחרר, אך הוא היה חזק בתחנוניו, ועיכב אותה. החזיון, חזק עוד יותר, דחה אותו.

מחזיק את ידיו למעלה בתפילה אחרונה להפוך את גורלו, ראה שינוי בברדס ובלבוש החזיון. הוא התכווץ, קרס, והצטמק למעין עמוד מיטה.