בית חמישי: סוף דבר

כן! ועמוד המיטה היה שלו. המיטה הייתה שלו, החדר היה שלו. והטוב והמאושר מכול, הזמן שלפניו היה שלו, כדי לכפר בו על העבר!

"אחיה בעבר, בהווה ובעתיד!" חזר סקרוג׳ ואמר, כשטיפס החוצה מהמיטה. "רוחות שלושתם ייאבקו בתוכי. הו יעקב מארלי! תודה לשמיים ולחג המולד על כך! אני אומר זאת על ברכיי, יעקב הזקן; על ברכיי!"

הוא היה כל כך נסער וכל כך לוהט מרוב כוונות טובות, שקולו השבור בקושי ענה לקריאתו. הוא התייפח בחוזקה במאבקו עם החזיון, ופניו היו רטובות מדמעות.

"הם לא נתלשו," קרא סקרוג׳, מקפל בזרועותיו אחד מוילונות מיטתו, "הם לא נתלשו, עם הטבעות והכול. הם כאן — אני כאן — צללי הדברים שהיו עשויים לקרות יכולים להתפזר. והם יתפזרו. אני יודע שיתפזרו!"

ידיו היו עסוקות כל אותו זמן בבגדיו; הופך אותם מבפנים החוצה, לובש אותם הפוך, קורע אותם, מאבד אותם, ומערב אותם בכל מיני מעשי שטות.

"אני לא יודע מה לעשות!" קרא סקרוג׳, צוחק ובוכה באותה נשימה; והופך את עצמו ללאוקון שלם עם גרביו (כמו הפסל העתיק של האיש הנאבק בנחשים). "אני קל כנוצה, אני מאושר כמלאך, אני עליז כתלמיד. אני מסוחרר כשיכור. חג מולד שמח לכולם! ושנה חדשה שמחה לכל העולם. הלו, כאן! הופה! הלו!"

הוא קפץ לחדר המגורים, ועכשיו עמד שם: חסר נשימה לגמרי.

"הנה הסיר ששימש לדייסה!" קרא סקרוג׳, יוצא שוב לדרך, ומקיף את האח. "הנה הדלת, שדרכה נכנסה רוחו של יעקב מארלי! הנה הפינה שבה ישב רוח חג המולד של ההווה! הנה החלון שבו ראיתי את הרוחות הנודדות! הכול בסדר, הכול אמת, הכול קרה. הא הא הא!"

באמת, לאדם שלא התאמן שנים רבות כל כך, זה היה צחוק מפואר, צחוק מהולל ביותר. אב של שושלת ארוכה, ארוכה של צחוקים מבריקים!

"אני לא יודע באיזה יום בחודש אנחנו!" אמר סקרוג׳. "אני לא יודע כמה זמן הייתי בין הרוחות. אני לא יודע שום דבר. אני תינוק לגמרי. לא נורא. לא אכפת לי. אני מעדיף להיות תינוק. הלו! הופה! הלו, כאן!"

הוא נעצר בהתלהבותו בגלל הכנסיות שצלצלו את הצלצולים הנמרצים ביותר ששמע מימיו. טרנג, קלאנג, פטיש; דינג, דונג, פעמון. פעמון, דונג, דינג; פטיש, קלאנג, טרנג! הו, מפואר, מפואר!

הוא רץ אל החלון, פתח אותו, והוציא את ראשו. בלי ערפל, בלי אד; צלול, בהיר, עליז, מעורר, קר; קר, מחלל לדם לרקוד לצליליו; אור שמש זהוב; שמיים נאים; אוויר רענן ומתוק; פעמונים עליזים. הו, מפואר! מפואר!

"איזה יום היום!" קרא סקרוג׳, קורא מטה אל נער בבגדיו הטובים, שאולי התמהמה שם כדי להסתכל סביב.

"הא?" השיב הנער, בכל עוצמת תדהמתו.

"איזה יום היום, בחור יקר?" אמר סקרוג׳.

"היום!" השיב הנער. "מה, יום חג המולד."

"זה יום חג המולד!" אמר סקרוג׳ לעצמו. "לא החמצתי אותו. הרוחות עשו הכול בלילה אחד. הן יכולות לעשות כל מה שהן רוצות. כמובן שהן יכולות. כמובן שהן יכולות. הלו, בחור יקר!"

"הלו!" השיב הנער.

"אתה מכיר את חנות העופות, ברחוב הבא אחרי הרחוב הסמוך, בפינה?" שאל סקרוג׳.

"מקווה שכן," השיב הנער.

"ילד נבון!" אמר סקרוג׳. "ילד מדהים! אתה יודע אם מכרו את תרנגול ההודו המשובח שהיה תלוי שם? לא את תרנגול ההודו הקטן והמשובח: את הגדול?"

"מה, זה שהוא גדול כמוני?" השיב הנער.

"איזה ילד מקסים!" אמר סקרוג׳. "זה תענוג לדבר איתו. כן, בחור!"

"הוא תלוי שם עכשיו," השיב הנער.

"באמת?" אמר סקרוג׳. "לך וקנה אותו."

"ספר לסבתא!" קרא הנער.

"לא, לא," אמר סקרוג׳, "אני רציני. לך וקנה אותו, ותגיד להם להביא אותו לכאן, כדי שאתן להם את הכתובת שאליה יובילו אותו. חזור עם האיש, ואתן לך שילינג. חזור איתו בפחות מחמש דקות ואתן לך חצי כתר!"

הנער נעלם כמו כדור. מי שהצליח לשגר כדור במהירות כמעט כמוהו, בוודאי הייתה לו יד יציבה על ההדק.

"אשלח אותו לבוב קרצ׳יט!" לחש סקרוג׳, משפשף את ידיו, ומתפקע מצחוק. "הוא לא יידע מי שלח אותו. הוא גדול פי שניים מטים הקטן. אפילו ג׳ו מילר, מלך ספרי הבדיחות, לא המציא בדיחה כזאת כמו שליחתו לבוב!"

היד שבה כתב את הכתובת לא הייתה יציבה, אבל הוא כתב אותה, איכשהו, וירד למטה לפתוח את דלת הרחוב, מוכן לבואו של איש חנות העופות. בעודו עומד שם, מחכה להגעתו, תפס דופק הדלת את עינו.

"אאהב אותו כל עוד אחיה!" קרא סקרוג׳, מטפח עליו בידו. "בקושי הסתכלתי עליו קודם. איזה ביטוי ישר יש לו על הפנים! זה דופק דלת נפלא! הנה תרנגול ההודו! הלו! הופה! מה שלומך! חג מולד שמח!"

זה היה תרנגול הודו! הוא לעולם לא היה יכול לעמוד על רגליו, העוף הזה. היה שובר אותן בן רגע, כמו מקלות שעווה לאיטום.

"הרי אי אפשר לשאת את זה עד קמדן טאון," אמר סקרוג׳. "תצטרך כרכרת שכר."

הצחקוק שבו אמר זאת, והצחקוק שבו שילם עבור תרנגול ההודו, והצחקוק שבו שילם עבור הכרכרה, והצחקוק שבו גמל לנער, כולם היו נחותים רק מהצחקוק שבו התיישב חסר נשימה בכיסאו שוב, וצחקק עד שבכה.

הגילוח לא היה משימה קלה, כי ידו המשיכה לרעוד מאוד; והגילוח דורש תשומת לב, גם כשלא רוקדים תוך כדי. אבל אילו חתך את קצה אפו, היה מניח עליו חתיכת פלסטר, והיה מרוצה לגמרי.

הוא התלבש "במיטב מחלצותיו", ולבסוף יצא לרחובות. האנשים כבר נהרו החוצה, כפי שראה אותם עם רוח חג המולד של ההווה; וכשהלך כשידיו מאחורי גבו, הביט סקרוג׳ בכל אחד בחיוך מאושר. הוא נראה כל כך נעים עד שאי אפשר היה לעמוד בפניו, במילה אחת, עד ששלושה או ארבעה אנשים טובי לב אמרו, "בוקר טוב, אדוני! חג מולד שמח לך!" וסקרוג׳ אמר פעמים רבות אחר כך, שמכל הקולות העליזים ששמע מעודו, אלה היו העליזים ביותר באוזניו.

הוא לא הלך רחוק, כשראה מגיע לקראתו את הג׳נטלמן בעל הגוף המלא, שנכנס למשרדו יום קודם ואמר, "סקרוג׳ ומארלי, אני מאמין?" דקירה חצתה את ליבו למחשבה על האופן שבו יביט בו הג׳נטלמן הזקן הזה כשייפגשו; אבל הוא ידע איזו דרך פרושה ישר לפניו, והלך בה.

"אדוני היקר," אמר סקרוג׳, מזרז את צעדו, ואוחז את הג׳נטלמן הזקן בשתי ידיו. "מה שלומך? אני מקווה שהצלחת אתמול. זה היה מאוד אדיב מצדך. חג מולד שמח לך, אדוני!"

"מר סקרוג׳?"

"כן," אמר סקרוג׳. "זה שמי, ואני חושש שהוא אינו נעים לך. הרשה לי לבקש את סליחתך. ותואיל בטובך —" כאן לחש סקרוג׳ באוזנו.

"אלוהים אדירים!" קרא הג׳נטלמן, כאילו נשימתו נגזלה ממנו. "מר סקרוג׳ היקר, האם אתה רציני?"

"אם תואיל," אמר סקרוג׳. "לא פרוטה פחות. כלולים בו הרבה תשלומי עבר, אני מבטיח לך. תעשה לי את הטובה הזאת?"

"אדוני היקר," אמר האחר, לוחץ את ידו. "אני לא יודע מה לומר על נדיבות כזא —"

"אל תגיד כלום, בבקשה," השיב סקרוג׳. "בוא לבקר אותי. תבוא לבקר אותי?"

"אבוא!" קרא הג׳נטלמן הזקן. וברור היה שהוא מתכוון לעשות זאת.

"תודה לך," אמר סקרוג׳. "אני אסיר תודה לך מאוד. אני מודה לך חמישים פעמים. אלוהים יברך אותך!"

הוא הלך לכנסייה, והסתובב ברחובות, והתבונן באנשים שמיהרו הנה והנה, וטפח על ראשי ילדים, ושאל קבצנים, והציץ למטבחי הבתים, ולמעלה אל החלונות, ומצא שכל דבר יכול להעניק לו הנאה. הוא מעולם לא חלם שטיול כלשהו — שדבר כלשהו — יוכל להעניק לו כל כך הרבה אושר. אחר הצהריים פנה לכיוון ביתו של אחיינו.

הוא עבר על פני הדלת תריסר פעמים, לפני שהיה לו האומץ לעלות ולדפוק. אבל הוא זינק קדימה, ועשה זאת:

"האדון שלך בבית, יקירתי?" אמר סקרוג׳ לנערה. בחורה נחמדה! מאוד.

"כן, אדוני."

"איפה הוא, חמודה?" אמר סקרוג׳.

"הוא בחדר האוכל, אדוני, יחד עם הגברת. אקח אותך למעלה, אם תואיל."

"תודה לך. הוא מכיר אותי," אמר סקרוג׳, ידו כבר על מנעול חדר האוכל. "אכנס לכאן, יקירתי."

הוא סובב אותו בעדינות, והחליק את פניו פנימה בצד, מעבר לדלת. הם הסתכלו על השולחן (שהיה ערוך בפאר רב); כי עקרות הבית הצעירות האלה תמיד עצבניות בעניינים כאלה, ואוהבות לראות שהכול כשורה.

"פרד!" אמר סקרוג׳.

אוי ואבוי, איך אשת אחיינו נרתעה! סקרוג׳ שכח לרגע שהיא יושבת בפינה עם הדום, אחרת לא היה עושה זאת, בשום פנים.

"בשם שמיים!" קרא פרד, "מי זה?"

"זה אני. דודך סקרוג׳. באתי לארוחת הערב. תכניס אותי, פרד?"

להכניס אותו! זה נס שלא תלשו לו את היד. הוא הרגיש בבית תוך חמש דקות. אי אפשר היה לבקש לבביות רבה מזו. אשת אחיינו נראתה בדיוק אותו דבר. וכך טופר כשהגיע. וכך האחות המלאה כשהגיעה. וכך כל אחד כשהגיע. מסיבה נהדרת, משחקים נהדרים, תמימות דעים נהדרת, אושר נה־דר!

אבל למחרת בבוקר הוא הגיע מוקדם למשרד. הו, הוא הגיע שם מוקדם. אילו רק יצליח להיות שם ראשון, ולתפוס את בוב קרצ׳יט מאחר! זה היה הדבר שאליו נכספה נפשו.

והוא עשה זאת; כן, עשה! השעון הכה תשע. אין בוב. רבע אחרי. אין בוב. הוא איחר בשמונה עשרה דקות וחצי שלמות. סקרוג׳ ישב כשדלתו פתוחה לרווחה, כדי שיוכל לראות אותו נכנס אל המיכל.

כובעו כבר היה בידו, עוד לפני שפתח את הדלת; וגם צעיף הצמר שלו. הוא היה על שרפרפו תוך רגע; דוחף את עטו קדימה, כאילו ניסה להשיג את תשע.

"הלו!" נהם סקרוג׳, בקולו הרגיל, ככל שיכול היה לזייף אותו. "מה פירוש הדבר, שאתה מגיע לכאן בשעה כזאת של היום?"

"אני מצטער מאוד, אדוני," אמר בוב. "איחרתי."

"איחרת?" חזר סקרוג׳. "כן. אני חושב שאכן איחרת. בבקשה, אדוני, בוא הנה."

"זה רק פעם בשנה, אדוני," התחנן בוב, יוצא מהמיכל. "זה לא יישנה. הייתי עליז קצת יותר מדי אתמול, אדוני."

"עכשיו, אגיד לך מה, ידידי," אמר סקרוג׳, "אני לא מתכוון לסבול דברים כאלה יותר. ולכן," המשיך, קופץ מעל שרפרפו, ונותן לבוב דחיפה באפודה כל כך חזקה שהתנודד אחורה אל המיכל; "ולכן אני עומד להעלות את משכורתך!"

בוב רעד, והתקרב מעט אל הסרגל. עלה בו לרגע רעיון להפיל בו את סקרוג׳, לאחוז בו, ולקרוא לאנשים שבחצר לעזרה ולחולצת כפייה.

"חג מולד שמח, בוב!" אמר סקרוג׳, בכנות שלא יכלה להיות מוטעית, כשטפח לו על הגב. "חג מולד שמח יותר, בוב, בחור טוב שלי, ממה שנתתי לך שנים רבות! אעלה את משכורתך, ואשתדל לעזור למשפחתך הנאבקת, ונדון בענייניך עוד היום אחר הצהריים, מעל קערת ביסקופ מהביל, יין אדום חם ומתובל, בוב! תבעיר את האש, וקנה דלי פחם נוסף, לפני שתכתוב עוד מילה, בוב קרצ׳יט!"

סקרוג׳ היה טוב ממילתו. הוא עשה את הכול, ועוד יותר מזה לאין שיעור; ולטים הקטן, שלא מת, היה אב שני. הוא נעשה ידיד טוב, מעסיק טוב ואדם טוב כפי שהעיר הטובה והוותיקה הכירה, או כל עיר, עיירה או כפר טובים וותיקים אחרים, בעולם הטוב והוותיק. כמה אנשים צחקו למראה השינוי בו, אבל הוא הניח להם לצחוק, וכמעט לא שם לב אליהם; כי היה חכם מספיק לדעת שמעולם לא קרה על פני הגלובוס הזה דבר שהיה לטובה, שבתחילתו לא שבעו כמה אנשים צחוק; ומשידע שכאלה יהיו עיוורים בכל מקרה, חשב שמוטב שיקמטו את עיניהם בחיוכים, מאשר שתהיה להם המחלה בצורות פחות מושכות. ליבו שלו צחק: וזה היה די והותר בשבילו.

לא היו לו עוד קשרים עם רוחות, ומאז ואילך חי על עיקרון ההתנזרות המוחלטת — מרוחות מכל סוג; ותמיד אמרו עליו, שהוא יודע לחגוג את חג המולד כראוי, אם יש אדם חי שבידיו הידיעה. יהי רצון שייאמר זאת באמת עלינו, ועל כולנו! וכך, כפי שאמר טים הקטן, אלוהים יברך את כולנו!