Chapter 1
פרק 1: במורד מחילת הארנב
אליס התחילה להתעייף מאוד מלשבת ליד אחותה על הגדה ומלא לעשות דבר: פעם או פעמיים הציצה בספר שאחותה קראה, אבל לא היו בו תמונות ולא שיחות, "ומה התועלת בספר," חשבה אליס, "בלי תמונות ובלי שיחות?"
אז היא שקלה בינה לבין עצמה (ככל שיכלה, כי היום החם עשה אותה ישנונית מאוד וכבדת ראש) אם התענוג שבקליעת שרשרת חינניות שווה את הטרחה לקום ולקטוף את החינניות, כשלפתע חלף בריצה סמוך אליה ארנב לבן ורוד עיניים.
לא היה בזה שום דבר כל כך מיוחד; וגם לא נראה לאליס כל כך יוצא דופן לשמוע את הארנב אומר לעצמו: "אוי ואבוי! אוי ואבוי! אני אאחר!" (כשחשבה על כך אחר כך, עלה בדעתה שהיה עליה להתפלא על כך, אבל באותו רגע הכול נראה טבעי לגמרי); אבל כשהארנב ממש שלף שעון מכיס הווסט שלו, הביט בו, ומיהר הלאה, קפצה אליס על רגליה, כי הבזיקה במוחה המחשבה שמעולם לא ראתה ארנב שיש לו כיס וסט, וגם לא שעון לשלוף ממנו, ובוערת מסקרנות רצה אחריו על פני השדה, ולמזלה הגיעה בדיוק בזמן כדי לראות אותו נעלם בקפיצה לתוך מחילת ארנבים גדולה מתחת לגדר החיה.
כעבור רגע כבר ירדה אליס אחריו, בלי לחשוב אף לא פעם אחת איך בכלל תצא משם.
מחילת הארנב נמשכה ישר כמו מנהרה כברת דרך, ואז צללה פתאום מטה, פתאום כל כך שלאליס לא היה אפילו רגע לחשוב על לעצור את עצמה, והיא כבר מצאה את עצמה נופלת לתוך באר עמוקה מאוד.
או שהבאר הייתה עמוקה מאוד, או שהיא נפלה לאט מאוד, כי בזמן הירידה היה לה זמן בשפע להביט סביבה ולתהות מה יקרה עכשיו. תחילה ניסתה להביט למטה ולראות לאן היא מגיעה, אבל היה חשוך מכדי לראות משהו; אחר כך הביטה בדפנות הבאר, וראתה שהן מלאות ארונות ומדפי ספרים; פה ושם ראתה מפות ותמונות תלויות על יתדות. בדרכה למטה לקחה צנצנת מאחד המדפים; היה כתוב עליה "ריבת תפוזים", אבל לאכזבתה הגדולה הצנצנת הייתה ריקה: היא לא רצתה להפיל את הצנצנת, מחשש שתהרוג מישהו למטה, ולכן הצליחה להכניס אותה לאחד הארונות כשנפלה על פניו.
"נו!" חשבה אליס לעצמה, "אחרי נפילה כזאת, ליפול במדרגות יהיה בשבילי כאין וכאפס! כמה אמיצה יחשבו אותי כולם בבית! הרי לא אגיד על זה מילה, אפילו אם אפול מראש הגג!" (וזה כנראה היה נכון מאוד.)
למטה, למטה, למטה. האם הנפילה הזאת לעולם לא תיגמר? "מעניין כמה מילין כבר נפלתי עד עכשיו?" אמרה בקול רם. "אני בטח מתקרבת למרכז כדור הארץ. רגע, נראה: זה יהיה ארבעת אלפים מיל לעומק, אני חושבת—" (כי, אתם מבינים, אליס למדה כמה דברים מהסוג הזה בשיעורים בכיתה, ואף על פי שזו לא הייתה הזדמנות כל כך טובה להתהדר בידיעותיה, שהרי איש לא היה שם להקשיב לה, בכל זאת היה זה תרגול טוב לחזור עליהן) "—כן, זה בערך המרחק הנכון—אבל מעניין לאיזה קו רוחב או קו אורך הגעתי?" (לאליס לא היה מושג מהו קו רוחב, וגם לא מהו קו אורך, אבל היא חשבה שאלה מילים נאות ומפוארות לומר.)
עד מהרה התחילה שוב. "מעניין אם אפול ישר דרך כדור הארץ! איזה מצחיק יהיה לצאת בין האנשים שהולכים עם הראש למטה! האנטיפתיים, נדמה לי—" (הפעם שמחה למדי שבאמת אין איש מקשיב, כי זה לא נשמע בכלל כמו המילה הנכונה) "—אבל אצטרך לשאול אותם מה שם הארץ, נכון? סליחה, גברתי, זו ניו זילנד או אוסטרליה?" (והיא ניסתה לקוד קידה תוך כדי דיבור—תארו לכם, לקוד קידה בזמן שאתם נופלים באוויר! אתם חושבים שהייתם מצליחים?) "ואיזו ילדה קטנה ובורה היא תחשוב שאני, כשאשאל! לא, לשאול לא יעלה על הדעת: אולי אראה את זה כתוב איפשהו."
למטה, למטה, למטה. לא היה שום דבר אחר לעשות, ולכן אליס התחילה עד מהרה לדבר שוב. "דינה תתגעגע אליי מאוד הלילה, אני חושבת!" (דינה הייתה החתולה.) "אני מקווה שיזכרו את צלוחית החלב שלה בשעת התה. דינה יקירתי! הלוואי שהיית כאן למטה איתי! אין עכברים באוויר, אני חוששת, אבל אולי היית תופסת עטלף, וזה דומה מאוד לעכבר, את יודעת. אבל האם חתולים אוכלים עטלפים, מעניין?" וכאן התחילה אליס להיות ישנונית למדי, והמשיכה לומר לעצמה, כמו בחלום, "האם חתולים אוכלים עטלפים? האם חתולים אוכלים עטלפים?" ולפעמים, "האם עטלפים אוכלים חתולים?" כי, אתם מבינים, מכיוון שלא יכלה לענות על אף אחת מהשאלות, לא היה חשוב כל כך באיזה סדר שאלה אותן. היא הרגישה שהיא מתנמנמת, ובדיוק התחילה לחלום שהיא מטיילת יד ביד עם דינה ואומרת לה ברצינות רבה, "עכשיו, דינה, אמרי לי את האמת: אכלת פעם עטלף?" כשלפתע, טראח! טראח! היא נחתה על ערמת זרדים ועלים יבשים, והנפילה תמה.
אליס לא נפגעה כלל, ובן רגע קפצה על רגליה: היא הביטה למעלה, אבל מעליה היה הכול חשוך; לפניה נמשך עוד מעבר ארוך, והארנב הלבן עוד נראה בו, ממהר לאורכו. אסור היה לבזבז אף רגע: אליס טסה כרוח, והגיעה בדיוק בזמן לשמוע אותו אומר, כשפנה בקרן זווית, "הו, אוזניי ושפמי, כמה מאוחר נעשה!" היא הייתה ממש מאחוריו כשפנתה בפינה, אבל את הארנב כבר לא ראתה בשום מקום: היא מצאה את עצמה באולם ארוך ונמוך, שהיה מואר בשורת מנורות התלויות מן התקרה.
סביב האולם היו דלתות, אבל כולן היו נעולות; ואחרי שאליס עברה לאורך צד אחד וחזרה לאורך הצד השני, וניסתה כל דלת ודלת, הלכה בעצב באמצע האולם, ותהתה איך תצא משם אי־פעם.
פתאום נתקלה בשולחן קטן בעל שלוש רגליים, עשוי כולו זכוכית מוצקה; לא היה עליו דבר מלבד מפתח זהב זעיר, והמחשבה הראשונה של אליס הייתה שהוא אולי שייך לאחת מדלתות האולם; אבל אבוי! או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי, אבל כך או כך הוא לא פתח אף אחת מהן. אולם בסיבוב השני נתקלה בווילון נמוך שלא הבחינה בו קודם, ומאחוריו הייתה דלת קטנה, בגובה של כחמישה עשר אינץ': היא ניסתה את מפתח הזהב הקטן במנעול, ולשמחתה הרבה הוא התאים!
אליס פתחה את הדלת ומצאה שהיא מובילה למעבר קטן, לא גדול בהרבה מחור של חולדה: היא כרעה על ברכיה והביטה לאורך המעבר אל הגן היפה ביותר שראיתם מימיכם. כמה השתוקקה לצאת מן האולם החשוך הזה ולשוטט בין ערוגות הפרחים הזוהרים והמזרקות הצוננות, אבל אפילו את ראשה לא יכלה להעביר בפתח; "וגם אילו ראשי היה עובר," חשבה אליס המסכנה, "לא הייתה בזה תועלת רבה בלי הכתפיים. הו, כמה הייתי רוצה להתקפל כמו טלסקופ! נדמה לי שהייתי יכולה, אילו רק ידעתי איך מתחילים." כי, אתם מבינים, כל כך הרבה דברים יוצאי דופן קרו לאחרונה, שאליס התחילה לחשוב שמעט מאוד דברים הם באמת בלתי אפשריים.
נראה שאין טעם לחכות ליד הדלת הקטנה, ולכן חזרה אל השולחן, ובלבה קיוותה למחצה שתמצא עליו מפתח נוסף, או לכל הפחות ספר הוראות לקיפול אנשים כמו טלסקופים: הפעם מצאה עליו בקבוקון קטן ("שבוודאי לא היה כאן קודם," אמרה אליס), ועל צוואר הבקבוק הייתה תווית נייר ועליה המילים "שְׁתֵה אוֹתִי", מודפסות יפה באותיות גדולות.
קל מאוד לומר "שתה אותי", אבל אליס הקטנה והנבונה לא התכוונה לעשות את זה בחיפזון. "לא, קודם אבדוק," אמרה, "ואראה אם כתוב עליו רעל או לא"; כי היא קראה כמה סיפורים קטנים ונחמדים על ילדים שנכוו, ונטרפו בידי חיות פרא, ועוד כל מיני דברים לא נעימים, והכול רק משום שהם סירבו לזכור את הכללים הפשוטים שלימדו אותם ידידיהם: למשל, שמוט אח מלובן ישרוף אותך אם תחזיק בו זמן רב מדי; ושאם חותכים את האצבע בסכין עמוק מאוד, היא בדרך כלל מדממת; והיא מעולם לא שכחה שאם שותים הרבה מבקבוק שכתוב עליו "רעל", כמעט בטוח שבמוקדם או במאוחר זה לא ייטיב איתך.
אולם על הבקבוק הזה לא היה כתוב "רעל", ולכן העזה אליס לטעום ממנו, ומשמצאה שהוא טעים מאוד (היה לו, למעשה, טעם מעורב של עוגת דובדבנים, רפרפת, אננס, הודו צלוי, טופי וטוסט חם מרוח בחמאה), גמרה אותו מהר מאוד.
"איזו הרגשה משונה!" אמרה אליס; "אני בטח מתקפלת כמו טלסקופ."
וכך באמת היה: עכשיו היה גובהה עשרה אינץ' בלבד, ופניה אורו למחשבה שעכשיו היא בגודל הנכון בשביל לעבור בדלת הקטנה אל הגן הנפלא ההוא. אבל תחילה חיכתה כמה דקות לראות אם היא עומדת להתכווץ עוד: זה הדאיג אותה מעט; "כי זה עלול להיגמר, את יודעת," אמרה אליס לעצמה, "בזה שאכבה לגמרי, כמו נר. מעניין איך אהיה אז?" והיא ניסתה לדמיין איך נראית להבה של נר אחרי שהנר כבה, כי לא זכרה שראתה אי־פעם דבר כזה.
כעבור זמן־מה, כשראתה ששום דבר נוסף לא קורה, החליטה ללכת אל הגן מיד; אבל אבוי לאליס המסכנה! כשהגיעה לדלת, גילתה ששכחה את מפתח הזהב הקטן, וכשחזרה אל השולחן לקחת אותו, גילתה שאין שום סיכוי שתגיע אליו: היא ראתה אותו בבירור מבעד לזכוכית, וניסתה בכל כוחה לטפס על אחת מרגלי השולחן, אבל היא הייתה חלקלקה מדי; וכשהתעייפה לגמרי מרוב ניסיונות, ישבה המסכנה הקטנה ובכתה.
"נו, אין שום טעם לבכות ככה!" אמרה אליס לעצמה, בחריפות למדי; "אני מייעצת לך להפסיק ברגע זה!" בדרך כלל נתנה לעצמה עצות טובות מאוד (אף שלעתים רחוקות מאוד פעלה לפיהן), ולפעמים נזפה בעצמה בחומרה כזאת שעיניה התמלאו דמעות; ופעם אחת זכרה שניסתה לסטור לעצמה על האוזניים כי רימתה את עצמה במשחק קרוקט ששיחקה נגד עצמה, שכן הילדה המשונה הזאת אהבה מאוד להעמיד פנים שהיא שני אנשים. "אבל עכשיו אין טעם," חשבה אליס המסכנה, "להעמיד פנים שאני שני אנשים! הרי בקושי נשאר ממני מספיק בשביל אדם הגון אחד!"
עד מהרה נפל מבטה על קופסת זכוכית קטנה שהייתה מונחת מתחת לשולחן: היא פתחה אותה, ומצאה בה עוגה קטנה מאוד, ועליה המילים "אֱכֹל אוֹתִי" מסודרות יפה בצימוקים. "טוב, אני אוכל אותה," אמרה אליס, "ואם היא תגדיל אותי, אוכל להגיע למפתח; ואם היא תקטין אותי, אוכל לזחול מתחת לדלת; כך או כך אגיע לגן, ולא אכפת לי מה יקרה!"
היא אכלה פיסה קטנה, ואמרה לעצמה בדאגה, "לאיזה כיוון? לאיזה כיוון?", והחזיקה את ידה על קודקודה כדי לחוש לאיזה כיוון היא גדלה, והופתעה מאוד לגלות שנשארה באותו גודל: אמנם זה מה שקורה בדרך כלל כשאוכלים עוגה, אבל אליס כבר כל כך התרגלה לצפות רק לדברים יוצאי דופן, שנראה לה משעמם ומטופש למדי שהחיים יימשכו כרגיל.
אז היא ניגשה לעבודה, ועד מהרה גמרה את כל העוגה.
Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.
↑ Top