Classica Labs

← Alice's Adventures in Wonderland

Chapter 10

פרק 10: קדריל הלובסטרים

≈ 8 min

הצב המדומה נאנח עמוקות, והעביר את גב אחד מסנפיריו על עיניו. הוא הביט באליס, וניסה לדבר, אבל במשך דקה או שתיים חנקו היבבות את קולו. "כאילו נתקעה לו עצם בגרון," אמר הגריפון: וניגש לטלטל אותו ולהכות אותו בגבו. לבסוף חזר אל הצב המדומה קולו, ובדמעות זולגות על לחייו, המשיך שוב:—

"אולי לא גרת הרבה מתחת לים—" ("לא גרתי," אמרה אליס)—"ואולי אפילו אף פעם לא הציגו אותך בפני לובסטר—" (אליס התחילה לומר "פעם טעמתי—" אבל עצרה את עצמה בחיפזון, ואמרה "לא, אף פעם") "—כך שאין לך שום מושג איזה דבר מקסים הוא קדריל הלובסטרים!"

"באמת שלא," אמרה אליס. "איזה מין ריקוד זה?"

"נו," אמר הגריפון, "קודם כול עומדים בשורה לאורך חוף הים—"

"בשתי שורות!" קרא הצב המדומה. "כלבי ים, צבים, סלמונים וכן הלאה; ואז, אחרי שמפנים את כל המדוזות מהדרך—"

"זה בדרך כלל לוקח זמן," קטע אותו הגריפון.

"—מתקדמים פעמיים—"

"כל אחד עם לובסטר בתור בן זוג!" קרא הגריפון.

"כמובן," אמר הצב המדומה: "מתקדמים פעמיים, פונים אל בני הזוג—"

"—מחליפים לובסטרים, ונסוגים באותו הסדר," המשיך הגריפון.

"ואז, את יודעת," המשיך הצב המדומה, "זורקים את ה—"

"את הלובסטרים!" צעק הגריפון, וקפץ באוויר.

"—הכי רחוק לתוך הים שאפשר—"

"שוחים אחריהם!" צווח הגריפון.

"עושים סלטה בתוך הים!" קרא הצב המדומה, וקיפץ בפראות סביב.

"מחליפים שוב לובסטרים!" צרח הגריפון בקול רם ככל יכולתו.

"חוזרים ליבשה, וזה כל התבנית הראשונה," אמר הצב המדומה, והנמיך פתאום את קולו; ושני היצורים, שכל הזמן הזה קיפצו סביב כמו משוגעים, התיישבו שוב בעצב ובשקט רב, והביטו באליס.

"זה בטח ריקוד יפה מאוד," אמרה אליס בביישנות.

"היית רוצה לראות ממנו קצת?" אמר הצב המדומה.

"מאוד מאוד," אמרה אליס.

"בוא, ננסה את התבנית הראשונה!" אמר הצב המדומה לגריפון. "אנחנו יכולים להסתדר בלי לובסטרים, אתה יודע. מי ישיר?"

"הו, אתה תשיר," אמר הגריפון. "אני שכחתי את המילים."

וכך הם התחילו לרקוד בחגיגיות סביב סביב אליס, ומדי פעם דרכו לה על הבהונות כשעברו קרוב מדי, ונופפו בכפותיהם הקדמיות כדי לסמן את הקצב, בזמן שהצב המדומה שר את זה, לאט מאוד ובעצב:—

"תָּחִישׁ קְצָת אֶת צְעָדֶיךָ?" אָמַר דָּג לָבָן לְחִלָּזוֹן."מֵאֲחוֹרֵינוּ, עַל זְנָבִי, דּוֹרֵךְ לוֹ דְּיוֹנוּן.רְאֵה בְּאֵיזֶה חֵשֶׁק מִתְקַדְּמִים לוֹבְּסְטֶרִים וְצַבִּים, גְּדוּד אַחַר גְּדוּד!הֵם מְחַכִּים עַל הַחוֹף—הֲתָבוֹא לְהִצְטָרֵף לָרִקּוּד?תָּבוֹא, לֹא תָבוֹא, תָּבוֹא, לֹא תָבוֹא, תָּבוֹא לָרִקּוּד?תָּבוֹא, לֹא תָבוֹא, תָּבוֹא, לֹא תָבוֹא, לֹא תָבוֹא לָרִקּוּד?

"אֵין לְךָ שׁוּם מֻשָּׂג כַּמָּה זֶה יִהְיֶה מְהַנֶּה,כְּשֶׁיָּרִימוּ וְיַשְׁלִיכוּ אוֹתָנוּ, עִם הַלּוֹבְּסְטֶרִים, אֶל הַיָּם הַהוֹמֶה!"אַךְ הַחִלָּזוֹן עָנָה "רָחוֹק מִדַּי, רָחוֹק מִדַּי!" וְהֵצִיץ בַּחֲשָׁד מִן הַצַּד—אָמַר תּוֹדָה לַדָּג הַלָּבָן, אֲבָל לָרִקּוּד לֹא יִצְטָרֵף, אַף לֹא בְּצַעַד אֶחָד.לֹא יָבוֹא, לֹא יוּכַל, לֹא יָבוֹא, לֹא יוּכַל, לֹא יָבוֹא לָרִקּוּד.לֹא יָבוֹא, לֹא יוּכַל, לֹא יָבוֹא, לֹא יוּכַל, לֹא יוּכַל לָבוֹא לָרִקּוּד.

"מָה זֶה מְשַׁנֶּה כַּמָּה רָחוֹק נֵלֵךְ?" עָנָה יְדִידוֹ בַּעַל הַקַּשְׂקַשִּׂים."יֵשׁ חוֹף אַחֵר, אַתָּה יוֹדֵעַ, מֵעֵבֶר לַגַּלִּים.כְּכָל שֶׁתִּתְרַחֵק מֵאַנְגְּלִיָּה, תִּתְקָרֵב לְצָרְפַת—אָז אַל תַּחֲוִיר, חִלָּזוֹן אָהוּב, וּבוֹא לָרִקּוּד לְלֹא חַת.תָּבוֹא, לֹא תָבוֹא, תָּבוֹא, לֹא תָבוֹא, תָּבוֹא לָרִקּוּד?תָּבוֹא, לֹא תָבוֹא, תָּבוֹא, לֹא תָבוֹא, לֹא תָבוֹא לָרִקּוּד?"

"תודה, זה ריקוד מעניין מאוד לצפות בו," אמרה אליס, שמחה מאוד שסוף סוף הוא נגמר: "ואני כל כך אוהבת את השיר המשונה ההוא על הדג הלבן!"

"הו, בעניין הדג הלבן," אמר הצב המדומה, "הם—ראית אותם, כמובן?"

"כן," אמרה אליס, "ראיתי אותם הרבה פעמים בארו—" היא עצרה את עצמה בחיפזון.

"אני לא יודע איפה זה בארו," אמר הצב המדומה, "אבל אם ראית אותם כל כך הרבה, את ודאי יודעת איך הם נראים."

"אני חושבת שכן," השיבה אליס מהורהרת. "הזנבות שלהם בתוך הפה—והם מכוסים כולם בפירורי לחם."

"את טועה בעניין הפירורים," אמר הצב המדומה: "בים כל הפירורים היו נשטפים. אבל הזנבות שלהם באמת בתוך הפה; והסיבה היא—" כאן פיהק הצב המדומה ועצם את עיניו.—"ספר לה על הסיבה וכל זה," אמר לגריפון.

"הסיבה היא," אמר הגריפון, "שהם התעקשו ללכת עם הלובסטרים לריקוד. אז זרקו אותם לתוך הים. אז הם נפלו דרך ארוכה. אז הזנבות שלהם נתקעו להם חזק בפה. אז הם לא הצליחו להוציא אותם משם. זה הכול."

"תודה," אמרה אליס, "זה מעניין מאוד. אף פעם לא ידעתי כל כך הרבה על דג לבן."

"אני יכול לספר לך יותר מזה, אם את רוצה," אמר הגריפון. "את יודעת למה קוראים לו דג לבן?"

"אף פעם לא חשבתי על זה," אמרה אליס. "למה?"

"הוא מלבין מגפיים ונעליים," השיב הגריפון בחגיגיות רבה.

אליס הייתה מבולבלת לגמרי. "מלבין מגפיים ונעליים!" חזרה בקול תמה.

"נו, במה מצחצחים את הנעליים שלך?" אמר הגריפון. "כלומר, מה עושה אותן מבריקות כל כך?"

אליס הביטה בהן, והרהרה קצת לפני שענתה. "מצחצחים אותן במשחה שחורה, אני חושבת."

"מגפיים ונעליים מתחת לים," המשיך הגריפון בקול עמוק, "מצחצחים בדג לבן. עכשיו את יודעת."

"וממה הן עשויות?" שאלה אליס בסקרנות גדולה.

"מסוליות ועקרבנים, כמובן," השיב הגריפון בקוצר רוח: "כל שרימפס היה יכול להגיד לך את זה."

"אילו הייתי הדג הלבן," אמרה אליס, שמחשבותיה עדיין היו נתונות לשיר, "הייתי אומרת לדיונון, 'הישאר מאחור, בבקשה: אנחנו לא רוצים אותך איתנו!'"

"הם היו חייבים לקחת אותו איתם," אמר הצב המדומה: "שום דג נבון לא יוצא לשום מקום בלי דיונון."

"באמת שלא?" אמרה אליס בהפתעה גדולה.

"ודאי שלא," אמר הצב המדומה: "הרי אם דג היה בא אליי, ומספר לי שהוא יוצא למסע, הייתי שואל, 'וכבר היה על זה דיונון?'"

"אתה לא מתכוון דיון?" אמרה אליס.

"אני מתכוון למה שאני אומר," השיב הצב המדומה בטון נעלב. והגריפון הוסיף, "בואי, נשמע כמה מההרפתקאות שלך."

"אני יכולה לספר לכם את ההרפתקאות שלי—החל מהבוקר," אמרה אליס בביישנות קלה: "אבל אין טעם לחזור לאתמול, כי אתמול הייתי מישהי אחרת."

"תסבירי את כל זה," אמר הצב המדומה.

"לא, לא! קודם ההרפתקאות," אמר הגריפון בקוצר רוח: "הסברים לוקחים זמן נורא."

וכך התחילה אליס לספר להם את הרפתקאותיה מהרגע שבו ראתה לראשונה את הארנב הלבן. בהתחלה היא הייתה קצת מתוחה, כי שני היצורים התקרבו אליה כל כך, אחד מכל צד, ופערו את עיניהם ואת פיהם לרווחה רבה כל כך, אבל ככל שהמשיכה אזרה אומץ. שומעיה היו שקטים לגמרי עד שהגיעה לחלק שבו דקלמה בפני הזחל "אַתָּה זָקֵן, אַבָּא וִילְיָאם", וכל המילים יצאו אחרת, ואז שאף הצב המדומה נשימה ארוכה, ואמר "זה משונה מאוד."

"זה הכול משונה ככל שרק אפשר," אמר הגריפון.

"הכול יצא אחרת!" חזר הצב המדומה מהורהר. "הייתי רוצה לשמוע אותה מנסה לדקלם משהו עכשיו. תגיד לה להתחיל." הוא הביט בגריפון כאילו חשב שיש לו איזו סמכות על אליס.

"קומי ודקלמי את 'עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב'," אמר הגריפון.

"איך שהיצורים האלה מצווים עליך, ומכריחים אותך לדקלם שיעורים!" חשבה אליס; "כבר עדיף שאהיה מיד בבית הספר." ובכל זאת קמה, והתחילה לדקלם, אבל ראשה היה מלא כל כך בקדריל הלובסטרים, שבקושי ידעה מה היא אומרת, והמילים יצאו משונות מאוד:—

"עַד מָתַי, לוֹבְּסְטֶר, תִּשְׁכַּב? שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ אוֹמֵר:'אֲפִיתֶם אוֹתִי שָׁחוּם מִדַּי, אֶת שְׂעָרִי אֲסַכֵּר.'כְּבַרְוָז בְּעַפְעַפָּיו, כָּךְ הוּא בְּחָטְמוֹ הַמְחֻדָּדמְיַשֵּׁר חֲגוֹרָה וְכַפְתּוֹרִים, וּמַפְנֶה בְּהוֹנוֹתָיו הַחוּצָה, לַצַּד."

[במהדורות מאוחרות יותר בא כאן ההמשך הזהכְּשֶׁהַחוֹל יָבֵשׁ כֻּלּוֹ, הוּא עַלִּיז כְּמוֹ זַמִּיר,וּמְדַבֵּר עַל הַכָּרִישׁ בְּבוּז וּבְקוֹל רָם וְיָהִיר;אַךְ כְּשֶׁהַגֵּאוּת עוֹלָה וְכָרִישִׁים סְבִיבוֹ שָׁטִים,קוֹלוֹ חוֹשֵׁשׁ וְרוֹעֵד, כְּקוֹל עָלִים נִדָּפִים.]

"זה שונה ממה שאני הייתי מדקלם כשהייתי ילד," אמר הגריפון.

"נו, אני מעולם לא שמעתי את זה קודם," אמר הצב המדומה; "אבל זה נשמע שטות יוצאת דופן."

אליס לא אמרה דבר; היא התיישבה ופניה בידיה, ותהתה אם משהו אי־פעם יקרה שוב בדרך טבעית.

"הייתי רוצה שיסבירו לי את זה," אמר הצב המדומה.

"היא לא יכולה להסביר את זה," אמר הגריפון בחיפזון. "המשיכי לבית הבא."

"אבל מה עם הבהונות שלו?" התעקש הצב המדומה. "איך הוא יכול להפנות אותן החוצה עם האף, את יודעת?"

"זאת העמדה הראשונה בריקוד," אמרה אליס; אבל הייתה מבולבלת נורא מכל העניין, והשתוקקה להחליף נושא.

"המשיכי לבית הבא," חזר הגריפון בקוצר רוח: "הוא מתחיל 'עַל גַּנּוֹ עָבַרְתִּי'."

אליס לא העזה להמרות את פיו, אף שהייתה בטוחה שהכול ייצא לא נכון, והמשיכה בקול רועד:—

"עַל גַּנּוֹ עָבַרְתִּי, וְסִמַּנְתִּי בְּעַיִן אַחַת, בַּחֲטָפָה,אֵיךְ הַיַּנְשׁוּף וְהַפַּנְתֵּר חוֹלְקִים פַּשְׁטִידָה רַכָּה וְיָפָה—"

[במהדורות מאוחרות יותר בא כאן ההמשך הזהבָּצֵק וְרֹטֶב וּבָשָׂר לָקַח הַפַּנְתֵּר לְעַצְמוֹ,וְהַיַּנְשׁוּף קִבֵּל אֶת הַצַּלַּחַת, כְּחֵלֶק מִשֶּׁלּוֹ.כְּשֶׁהַפַּשְׁטִידָה כֻּלָּהּ נֶאֶכְלָה, הַיַּנְשׁוּף, כְּטוֹבָה וְהוֹקָרָה,הֻרְשָׁה בְּאָדִיבוּת לְהַכְנִיס לְכִיסוֹ אֶת הַכַּף הַיְקָרָה:וְהַפַּנְתֵּר קִבֵּל סַכִּין וּמַזְלֵג, וְנָהַם בְּכַעַס רַב,וְסִיֵּם אֶת הַסְּעוּדָה—]

"מה התועלת בדקלום כל הדברים האלה," קטע אותה הצב המדומה, "אם את לא מסבירה אותם תוך כדי? זה ללא ספק הדבר הכי מבלבל שאני שמעתי אי־פעם!"

"כן, אני חושב שכדאי שתפסיקי," אמר הגריפון: ואליס שמחה מאוד לעשות זאת.

"שננסה תבנית אחרת של קדריל הלובסטרים?" המשיך הגריפון. "או שהיית רוצה שהצב המדומה ישיר לך שיר?"

"הו, שיר, בבקשה, אם הצב המדומה יהיה אדיב כל כך," השיבה אליס, בלהיטות כזאת שהגריפון אמר בטון נעלב משהו, "הממ! על טעם ועל ריח! תשיר לה את 'מרק צב', טוב, חבר ותיק?"

הצב המדומה נאנח עמוקות, והתחיל לשיר, בקול שלפעמים נחנק מיבבות, את זה:—

"מָרָק נֶהְדָּר, עָשִׁיר וְיָרֹק,מְהַבִּיל בִּקְעָרָה חַמָּה, מַה מָּתוֹק!מִי לֹא יָשׁוּחַ אֶל מַעֲדָן נִבְחָר?מְרַק הָעֶרֶב, מָרָק נֶהְדָּר!מְרַק הָעֶרֶב, מָרָק נֶהְדָּר!מָ—אָרָק נֶ—הֶהְדָּר!מָ—אָרָק נֶ—הֶהְדָּר!מָ—אָרָק שֶׁל הָעֶ—עֶ—עֶרֶב,נֶהְדָּר, נֶהְדָּר הַמָּרָק!

"מָרָק נֶהְדָּר! מִי צָרִיךְ דָּג,בְּשַׂר צַיִד, אוֹ כָּל מַאֲכָל שֶׁל חַג?מִי לֹא יִתֵּן הַכֹּל תְּמוּרַת שְׁוֵה פְּרוּטָה בִּלְבַד שֶׁל מָרָק נֶהְדָּר?שְׁוֵה פְּרוּטָה בִּלְבַד שֶׁל מָרָק נֶהְדָּר?מָ—אָרָק נֶ—הֶהְדָּר!מָ—אָרָק נֶ—הֶהְדָּר!מָ—אָרָק שֶׁל הָעֶ—עֶ—עֶרֶב,נֶהְדָּר, נֶהְ—דָּר הַמָּרָק!"

"שוב את הפזמון!" קרא הגריפון, והצב המדומה בדיוק התחיל לחזור עליו, כשמרחוק נשמעה הקריאה "המשפט מתחיל!"

"בואי!" קרא הגריפון, ותפס את אליס בידה, ומיהר משם, בלי לחכות לסוף השיר.

"איזה משפט?" התנשפה אליס בזמן שרצה; אבל הגריפון רק ענה "בואי!" ורץ מהר עוד יותר, ובינתיים, הלוך וחלוש, נישאו אליהם על גבי הרוח שבאה אחריהם המילים העצובות:—

"מָ—אָרָק שֶׁל הָעֶ—עֶ—עֶרֶב,נֶהְדָּר, נֶהְדָּר הַמָּרָק!"

Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.

↑ Top