Chapter 11
פרק 11: מי גנב את העוגות?
מלך הלבבות ומלכת הלבבות ישבו על כס מלכותם כשהגיעו, ומסביבם התאסף קהל גדול—כל מיני ציפורים קטנות וחיות, וגם כל חפיסת הקלפים: נסיך הלבבות עמד לפניהם, כבול בשלשלאות, וחייל מכל צד כדי לשמור עליו; וליד המלך עמד הארנב הלבן, חצוצרה בידו האחת, ומגילת קלף בידו האחרת. ממש באמצע אולם המשפט עמד שולחן, ועליו צלחת גדולה של עוגות: הן נראו טובות כל כך, שאליס נעשתה רעבה מאוד רק מלהביט בהן—"הלוואי שיגמרו כבר עם המשפט," חשבה, "ויחלקו את הכיבוד!" אבל לא נראה שיש לזה סיכוי, אז היא התחילה להתבונן בכל מה שסביבה, כדי להעביר את הזמן.
אליס מעולם לא הייתה בבית משפט לפני כן, אבל היא קראה עליהם בספרים, והיא שמחה מאוד לגלות שהיא יודעת את השם של כמעט כל דבר שם. "זה השופט," אמרה לעצמה, "בגלל הפאה הגדולה שלו."
השופט, דרך אגב, היה המלך; ומכיוון שחבש את הכתר שלו מעל הפאה (הביטו בתמונת השער אם אתם רוצים לראות איך עשה זאת), הוא לא נראה נוח בכלל, וזה בהחלט לא החמיא לו.
"וזה תא המושבעים," חשבה אליס, "ושנים־עשר היצורים האלה," (היא נאלצה לומר "יצורים", אתם מבינים, כי חלק מהם היו חיות, וחלק היו ציפורים,) "אני מניחה שהם המושבעים." את המילה האחרונה הזאת היא אמרה לעצמה פעמיים או שלוש, כי הייתה די גאה בה: כי חשבה, ובצדק, שמעט מאוד ילדות קטנות בגילה יודעות בכלל מה פירושה. ובכל זאת, גם אלה שנשבעו היה מתאים בדיוק באותה מידה.
שנים־עשר המושבעים כתבו כולם בחריצות רבה על לוחות צפחה. "מה הם עושים?" לחשה אליס לגריפון. "אין להם עוד שום דבר לרשום, לפני שהמשפט התחיל."
"הם רושמים את השמות שלהם," לחש הגריפון בתשובה, "מחשש שישכחו אותם לפני סוף המשפט."
"יצורים טיפשים!" התחילה אליס בקול רם וממורמר, אבל עצרה בחיפזון, כי הארנב הלבן קרא, "שקט באולם!" והמלך הרכיב את משקפיו והביט סביב בדאגה, כדי לגלות מי מדבר.
אליס ראתה, כאילו הציצה מעבר לכתפיהם, שכל המושבעים כותבים על הלוחות שלהם "יצורים טיפשים!", והיא אפילו הבחינה שאחד מהם לא יודע אם כותבים טיפשים ביו"ד או בלי, ושהוא נאלץ לשאול את שכנו. "איזה בלגן יהיה בלוחות שלהם עד שהמשפט ייגמר!" חשבה אליס.
לאחד המושבעים היה עיפרון שחרק. את זה, כמובן, אליס לא יכלה לסבול, והיא הקיפה את האולם ונעמדה מאחוריו, ומהר מאוד מצאה הזדמנות לקחת אותו ממנו. היא עשתה זאת כל כך מהר שהמושבע הקטן והמסכן (זה היה ביל, הלטאה) לא הצליח להבין בכלל מה עלה בגורל העיפרון; כך שאחרי שחיפש אותו בכל מקום, הוא נאלץ לכתוב באצבע אחת עד סוף היום; וזה לא הועיל הרבה, כי זה לא השאיר שום סימן על הלוח.
"כרוז, קרא את כתב האישום!" אמר המלך.
על כך תקע הארנב הלבן שלוש תקיעות בחצוצרה, ואז פתח את מגילת הקלף, וקרא כך:—
"מַלְכַּת הַלְּבָבוֹת אָפְתָה עוּגוֹת,בְּיוֹם קַיִץ, בַּחֹם:נְסִיךְ הַלְּבָבוֹת גָּנַב אֶת הָעוּגוֹת,וְהֶעֱלִים אוֹתָן לְגַמְרֵי, אֶל שׁוּם מָקוֹם!"
"שקלו את הכרעתכם," אמר המלך למושבעים.
"עוד לא, עוד לא!" קטע אותו הארנב בחיפזון. "יש עוד הרבה מאוד לפני זה!"
"קרא לעד הראשון," אמר המלך; והארנב הלבן תקע שלוש תקיעות בחצוצרה, וקרא, "העד הראשון!"
העד הראשון היה הכובען. הוא נכנס עם ספל תה ביד אחת ופרוסת לחם וחמאה ביד השנייה. "אני מבקש סליחה, הוד מלכותך," פתח, "על שהבאתי את אלה: אבל לא סיימתי לגמרי את התה שלי כששלחו לקרוא לי."
"היית צריך לסיים," אמר המלך. "מתי התחלת?"
הכובען הביט בארנב מרץ, שנכנס אחריו לאולם, שלוב זרוע עם המנמנם. "בארבעה־עשר במרץ, אני חושב," אמר.
"בחמישה־עשר," אמר ארנב מרץ.
"בשישה־עשר," הוסיף המנמנם.
"רשמו את זה," אמר המלך למושבעים, והמושבעים רשמו בלהיטות את שלושת התאריכים על הלוחות שלהם, ואז חיברו אותם, והמירו את התוצאה לשילינגים ופני.
"הסר את הכובע שלך," אמר המלך לכובען.
"הוא לא שלי," אמר הכובען.
"גנוב!" קרא המלך, ופנה אל המושבעים, שמיד רשמו לעצמם את העובדה.
"אני מחזיק אותם כדי למכור," הוסיף הכובען כהסבר; "אין לי אף אחד משלי. אני כובען."
כאן הרכיבה המלכה את משקפיה, והתחילה לנעוץ מבט בכובען, שהחוויר ונע באי נוחות.
"מסור את עדותך," אמר המלך; "ואל תהיה עצבני, או שאוציא אותך להורג במקום."
נראה שזה לא עודד את העד כלל: הוא המשיך לעבור מרגל לרגל, הביט בחוסר נוחות במלכה, ובבלבולו נגס חתיכה גדולה מספל התה שלו במקום מהלחם והחמאה.
בדיוק ברגע זה הרגישה אליס תחושה משונה מאוד, שבלבלה אותה לא מעט עד שהבינה מה היא: היא התחילה לגדול שוב, ובהתחלה חשבה לקום ולעזוב את האולם; אבל במחשבה שנייה החליטה להישאר במקומה כל עוד יש לה מקום.
"הלוואי שלא היית לוחצת ככה," אמר המנמנם, שישב לידה. "אני בקושי יכול לנשום."
"אני לא יכולה לעשות עם זה כלום," אמרה אליס בענווה רבה: "אני גדלה."
"אין לך זכות לגדול כאן," אמר המנמנם.
"אל תדבר שטויות," אמרה אליס באומץ רב יותר: "אתה יודע שגם אתה גדל."
"כן, אבל אני גדל בקצב סביר," אמר המנמנם: "לא בצורה המגוחכת הזאת." והוא קם בזעף רב וחצה אל הצד השני של האולם.
כל הזמן הזה המלכה לא חדלה לנעוץ מבט בכובען, ובדיוק כשהמנמנם חצה את האולם, היא אמרה לאחד מסדרני בית המשפט, "הביאו לי את רשימת הזמרים בקונצרט האחרון!" ועל כך רעד הכובען האומלל כל כך, שהעיף משתי רגליו את שתי הנעליים.
"מסור את עדותך," חזר המלך בכעס, "או שאוציא אותך להורג, בין שאתה עצבני ובין שלא."
"אני אדם דל, הוד מלכותך," פתח הכובען בקול רועד, "—ועוד לא התחלתי את התה שלי—לא יותר משבוע בערך—ומה עם הלחם והחמאה שנעשו דקים כל כך—וההתנוצצות של התה—"
"ההתנוצצות של מה?" אמר המלך.
"זה התחיל בתה," השיב הכובען.
"ודאי שהתנוצצות מתחילה בהת!" אמר המלך בחריפות. "אתה חושב שאני טיפש? המשך!"
"אני אדם דל," המשיך הכובען, "ורוב הדברים התנוצצו אחרי זה—רק שארנב מרץ אמר—"
"לא אמרתי!" קטע אותו ארנב מרץ בחיפזון רב.
"אמרת!" אמר הכובען.
"אני מכחיש!" אמר ארנב מרץ.
"הוא מכחיש," אמר המלך: "השמיטו את החלק הזה."
"נו, בכל אופן, המנמנם אמר—" המשיך הכובען, והביט סביב בדאגה לראות אם גם הוא יכחיש: אבל המנמנם לא הכחיש דבר, כי היה שקוע בשינה עמוקה.
"אחרי זה," המשיך הכובען, "חתכתי עוד קצת לחם וחמאה—"
"אבל מה המנמנם אמר?" שאל אחד המושבעים.
"את זה אני לא זוכר," אמר הכובען.
"אתה חייב לזכור," העיר המלך, "או שאוציא אותך להורג."
הכובען האומלל הפיל את ספל התה ואת הלחם והחמאה, וכרע על ברך אחת. "אני אדם דל, הוד מלכותך," פתח.
"אתה נואם דל מאוד," אמר המלך.
כאן הריע אחד השרקנים, ומיד דוכא על ידי סדרני בית המשפט. (מכיוון שזו מילה די קשה, אסביר לכם בדיוק איך זה נעשה. היה להם שק בד גדול, שנקשר בפתחו בחוטים: לתוכו החליקו את השרקן, ראש קודם, ואז ישבו עליו.)
"אני שמחה שראיתי איך עושים את זה," חשבה אליס. "כל כך הרבה פעמים קראתי בעיתונים, בסוף משפטים, 'היו כמה ניסיונות למחיאות כפיים, שדוכאו מיד על ידי סדרני בית המשפט,' ואף פעם לא הבנתי מה זה אומר עד עכשיו."
"אם זה כל מה שאתה יודע על העניין, אתה יכול לרדת מדוכן העדים," המשיך המלך.
"אני לא יכול לרדת עוד יותר למטה," אמר הכובען: "אני כבר על הרצפה, ככה זה."
"אז אתה יכול לשבת," השיב המלך.
כאן הריע השרקן השני, ודוכא.
"נו, זה גמר את השרקנים!" חשבה אליס. "עכשיו נתקדם יותר טוב."
"הייתי מעדיף לגמור את התה שלי," אמר הכובען, והעיף מבט מודאג במלכה, שקראה את רשימת הזמרים.
"אתה יכול ללכת," אמר המלך, והכובען עזב את האולם בחיפזון, בלי לחכות אפילו לנעול את נעליו.
"—ופשוט תערפו את ראשו בחוץ," הוסיפה המלכה לאחד הסדרנים: אבל הכובען כבר נעלם מן העין לפני שהסדרן הספיק להגיע לדלת.
"קרא לעד הבא!" אמר המלך.
העדה הבאה הייתה הטבחית של הדוכסית. היא החזיקה בידה את הפלפלייה, ואליס ניחשה מי היא עוד לפני שנכנסה לאולם, לפי זה שהאנשים ליד הדלת התחילו להתעטש כולם בבת אחת.
"מסרי את עדותך," אמר המלך.
"לא רוצה," אמרה הטבחית.
המלך הביט בדאגה בארנב הלבן, שאמר בקול נמוך, "הוד מלכותו חייב לחקור את העדה הזאת בחקירה נגדית."
"נו, אם אני חייב, אני חייב," אמר המלך בארשת עגומה, ואחרי ששילב את זרועותיו וקימט את מצחו מול הטבחית עד שעיניו כמעט נעלמו, אמר בקול עמוק, "ממה עשויות עוגות?"
"מפלפל, בעיקר," אמרה הטבחית.
"מדבש," אמר קול מנומנם מאחוריה.
"תפסו את המנמנם בצווארונו," צווחה המלכה. "ערפו את ראש המנמנם! זרקו את המנמנם מבית המשפט! דכאו אותו! צבטו אותו! הורידו לו את השפם!"
במשך כמה דקות שררה מהומה בכל האולם, עד שהוציאו את המנמנם, ועד שכולם נרגעו שוב, הטבחית כבר נעלמה.
"לא נורא!" אמר המלך, בארשת של הקלה גדולה. "קרא לעד הבא." והוסיף בשקט למלכה, "באמת, יקירתי, את חייבת לחקור את העד הבא בחקירה נגדית. זה ממש מכאיב לי במצח!"
אליס התבוננה בארנב הלבן כשגישש ברשימה, סקרנית מאוד לראות איך ייראה העד הבא, "—כי אין להם עדיין הרבה ראיות," אמרה לעצמה. תארו לעצמכם את הפתעתה, כשהארנב הלבן קרא, בקולו הקטן והצווחני ככל יכולתו, את השם "אליס!"
Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.
↑ Top