Classica Labs

← Alice's Adventures in Wonderland

Chapter 12

פרק 12: העדות של אליס

≈ 8 min

"כאן!" קראה אליס, ובבהלת הרגע שכחה לגמרי כמה גדלה בדקות האחרונות, והיא קפצה ממקומה בחיפזון כזה שהפילה את תא המושבעים בשולי חצאיתה, וכל המושבעים התהפכו על ראשי הקהל שלמטה, ושם שכבו כשהם פרושים לכל עבר, ומאוד הזכירו לה צנצנת של דגי זהב שהפילה בטעות שבוע קודם.

"הו, אני מבקשת סליחה!" קראה בקול מבוהל מאוד, והתחילה להרים אותם שוב מהר ככל שיכלה, כי התאונה עם דגי הזהב לא יצאה לה מהראש, והיה לה מין רעיון מעורפל שצריך לאסוף אותם מיד ולהחזיר אותם לתא המושבעים, אחרת ימותו.

"המשפט לא יוכל להימשך," אמר המלך בקול חמור מאוד, "עד שכל המושבעים יחזרו למקומותיהם הראויים—כולם," חזר בהדגשה רבה, ונעץ באליס מבט חד כשאמר זאת.

אליס הביטה בתא המושבעים, וראתה שבחיפזונה הכניסה את הלטאה ראש למטה, והמסכן הקטן נופף בזנבו בעצב, בלי יכולת לזוז כלל. היא הוציאה אותו מהר והעמידה אותו כראוי; "לא שזה משנה הרבה," אמרה לעצמה; "לדעתי הוא יועיל במשפט הזה בדיוק באותה מידה הפוך או ישר."

ברגע שהמושבעים התאוששו קצת מההלם של ההתהפכות, ולוחות הצפחה והעפרונות שלהם נמצאו והוחזרו אליהם, הם ניגשו בחריצות רבה לכתוב את תולדות התאונה, כולם חוץ מהלטאה, שנראה המום מכדי לעשות משהו מלבד לשבת בפה פעור ולבהות בתקרת האולם.

"מה את יודעת על העניין הזה?" אמר המלך לאליס.

"כלום," אמרה אליס.

"כלום ושום דבר?" התעקש המלך.

"כלום ושום דבר," אמרה אליס.

"זה חשוב מאוד," אמר המלך, ופנה אל המושבעים. הם בדיוק התחילו לרשום את זה על הלוחות שלהם, כשהארנב הלבן התערב: "לא חשוב, כוונת הוד מלכותו, כמובן," אמר בטון מכובד מאוד, אבל קימט את מצחו ועשה אליו פרצופים בזמן שדיבר.

"לא חשוב, כמובן, לזה התכוונתי," אמר המלך בחיפזון, והמשיך לעצמו בשקט,

"חשוב—לא חשוב—לא חשוב—חשוב—" כאילו ניסה לבדוק איזו מילה נשמעת הכי טוב.

חלק מהמושבעים רשמו "חשוב", וחלק "לא חשוב". אליס ראתה את זה, כי הייתה קרובה מספיק כדי להציץ בלוחות שלהם; "אבל זה לא משנה בכלל," חשבה לעצמה.

ברגע זה המלך, שכבר זמן־מה היה עסוק בכתיבה בפנקס שלו, קרקר "שקט!" וקרא מתוך הפנקס, "תקנה ארבעים ושתיים. כל אדם שגובהו עולה על מיל יעזוב את בית המשפט."

כולם הביטו באליס.

"אני לא בגובה מיל," אמרה אליס.

"את כן," אמר המלך.

"כמעט שני מיל," הוסיפה המלכה.

"נו, אני לא אלך, בכל מקרה," אמרה אליס: "וחוץ מזה, זאת לא תקנה אמיתית: המצאת אותה עכשיו."

"זאת התקנה הכי ותיקה בספר," אמר המלך.

"אז היא הייתה צריכה להיות מספר אחת," אמרה אליס.

המלך החוויר, וסגר את הפנקס בחיפזון. "שקלו את הכרעתכם," אמר למושבעים, בקול נמוך ורועד.

"יש עוד ראיות שעומדות להגיע, ברשות הוד מלכותו," אמר הארנב הלבן, וקפץ ממקומו בחיפזון רב; "את הנייר הזה בדיוק מצאו."

"מה יש בו?" אמרה המלכה.

"עוד לא פתחתי אותו," אמר הארנב הלבן, "אבל נראה שזה מכתב, שכתב האסיר אל—אל מישהו."

"ודאי שכך," אמר המלך, "אלא אם כן נכתב אל אף אחד, וזה לא מקובל, אתם יודעים."

"אל מי הוא ממוען?" שאל אחד המושבעים.

"הוא לא ממוען בכלל," אמר הארנב הלבן; "בעצם, לא כתוב כלום על הצד החיצוני." הוא פרש את הנייר בזמן שדיבר, והוסיף "זה בכלל לא מכתב: זה שיר."

"האם זה בכתב ידו של האסיר?" שאל מושבע אחר.

"לא, זה לא," אמר הארנב הלבן, "וזה הדבר הכי משונה בעניין." (כל המושבעים נראו מבולבלים.)

"הוא ודאי חיקה את כתב ידו של מישהו אחר," אמר המלך. (פני כל המושבעים אורו שוב.)

"ברשות הוד מלכותו," אמר נסיך הלבבות, "אני לא כתבתי את זה, ואי אפשר להוכיח שכתבתי: אין שום חתימה בסוף."

"אם לא חתמת," אמר המלך, "זה רק מחמיר את העניין. אתה ודאי התכוונת למעשה רע כלשהו, אחרת היית חותם בשמך כמו אדם הגון."

על זה פרצו כולם במחיאות כפיים: זה היה הדבר החכם באמת הראשון שהמלך אמר באותו יום.

"זה מוכיח את אשמתו," אמרה המלכה.

"זה לא מוכיח שום דבר כזה!" אמרה אליס. "הרי אתם אפילו לא יודעים על מה השיר!"

"קרא אותו," אמר המלך.

הארנב הלבן הרכיב את משקפיו. "מאיפה להתחיל, ברשות הוד מלכותו?" שאל.

"התחל בהתחלה," אמר המלך בכובד ראש, "והמשך עד שתגיע לסוף: ואז עצור."

זה היה השיר שקרא הארנב הלבן:—

"סִפְּרוּ לִי שֶׁהָיִיתָ אֶצְלָהּ,וְהִזְכַּרְתָּ אוֹתִי בְּפָנָיו:הִיא נָתְנָה לִי הַמְלָצָה מְהֻלָּלָה,אֲבָל אָמְרָה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת, עַד עַכְשָׁיו.

הוּא שָׁלַח לָהֶם שֶׁלֹּא הָלַכְתִּי(אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁזֶּה נָכוֹן):אִם הִיא תִּדְחֹק אֶת הָעִנְיָן, חָשַׁבְתִּי,מָה יִהְיֶה אִתְּךָ בְּסוֹף הַחֶשְׁבּוֹן?

נָתַתִּי לָהּ אַחַת, נָתְנוּ לוֹ שְׁתַּיִם,אַתָּה נָתַתָּ לָנוּ שָׁלֹשׁ אוֹ יוֹתֵר;כֻּלָּן חָזְרוּ מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, כְּמוֹ מִשָּׁמַיִם,אַף שֶׁקֹּדֶם הָיוּ שֶׁלִּי, לֹא שֶׁל אַחֵר.

אִם אֲנִי אוֹ הִיא נִהְיֶה, בְּמִקְרֶה,מְעֹרָבִים בַּפָּרָשָׁה,הוּא סוֹמֵךְ עָלֶיךָ שֶׁתְּשַׁחְרֵר אוֹתָם, כָּרָאוּי וְכַנִּרְאֶה,בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהָיִינוּ, לְלֹא בַּקָּשָׁה.

דַּעְתִּי הָיְתָה שֶׁאַתָּה הָיִיתָ(לִפְנֵי שֶׁתָּקַף אוֹתָהּ הֶתְקֵף שֶׁכָּזֶה)מִכְשׁוֹל שֶׁנִּכְנַס, כְּפִי שֶׁרָאִיתָ,בֵּינוֹ, וּבֵינֵינוּ, וּבֵין זֶה.

אַל תְּסַפֵּר לוֹ שֶׁהִיא אוֹתָן הֶעֱדִיפָה,כִּי זֶה צָרִיךְ תָּמִיד לִהְיוֹתסוֹד, שָׁמוּר מִכָּל הַשְּׁאָר, מִכָּל הָאֲסֵפָה,בֵּינְךָ לְבֵינִי—וְלֹא לְאַף אֶחָד לְגַלּוֹת."

"זאת הראיה החשובה ביותר ששמענו עד כה," אמר המלך, ושפשף את ידיו; "אז עכשיו שהמושבעים—"

"אם מישהו מהם יכול להסביר את זה," אמרה אליס (בדקות האחרונות היא גדלה כל כך שלא פחדה בכלל לקטוע אותו), "אתן לו שישה פני. אני לא מאמינה שיש בזה שמץ של משמעות."

כל המושבעים רשמו על הלוחות שלהם, "היא לא מאמינה שיש בזה שמץ של משמעות," אבל אף אחד מהם לא ניסה להסביר את הנייר.

"אם אין בזה משמעות," אמר המלך, "זה חוסך עולם ומלואו של טרחה, אתם יודעים, כי לא צריך לנסות למצוא אותה. ובכל זאת, אני לא יודע," המשיך, ופרש את השיר על ברכו, והביט בו בעין אחת; "נדמה לי שאני רואה בו איזו משמעות בכל זאת. '—אָמְרָה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת—' אתה לא יודע לשחות, נכון?" הוסיף, ופנה אל הנסיך.

הנסיך הניד בראשו בעצב. "אני נראה כמו מישהו שיודע?" אמר. (ובוודאי שלא נראה כך, כי היה עשוי כולו קרטון.)

"עד כאן בסדר," אמר המלך, והמשיך למלמל לעצמו את השיר: "'אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁזֶּה נָכוֹן—' אלה המושבעים, כמובן—'נָתַתִּי לָהּ אַחַת, נָתְנוּ לוֹ שְׁתַּיִם—' הרי זה ודאי מה שהוא עשה עם העוגות, אתם יודעים—"

"אבל אחר כך כתוב 'כֻּלָּן חָזְרוּ מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ'," אמרה אליס.

"נו, הנה הן!" אמר המלך בניצחון, והצביע על העוגות שעל השולחן. "שום דבר לא יכול להיות ברור יותר מזה. ושוב—'לִפְנֵי שֶׁתָּקַף אוֹתָהּ הֶתְקֵף שֶׁכָּזֶה—' אף פעם לא היו לך התקפים, יקירתי, אני חושב?" אמר למלכה.

"אף פעם!" אמרה המלכה בזעם, וזרקה קסת דיו על הלטאה בזמן שדיברה. (ביל הקטן והאומלל הפסיק לכתוב על הלוח שלו באצבע אחת, כשגילה שזה לא משאיר סימן; אבל עכשיו התחיל שוב בחיפזון, בעזרת הדיו שנזל על פניו, כל עוד הספיק.)

"אז המילים לא תקפות לגבייך," אמר המלך, והביט סביב באולם בחיוך. השתררה דממה גמורה.

"זה משחק מילים!" הוסיף המלך בטון נעלב, וכולם צחקו. "שהמושבעים ישקלו את הכרעתם," אמר המלך, בפעם העשרים בערך באותו יום.

"לא, לא!" אמרה המלכה. "קודם גזר הדין—הכרעת הדין אחר כך."

"שטויות והבלים!" אמרה אליס בקול רם. "איזה רעיון, לתת את גזר הדין קודם!"

"שתקי!" אמרה המלכה, ופניה האדימו עד ארגמן.

"לא אשתוק!" אמרה אליס.

"ערפו את ראשה!" צעקה המלכה בקול רם ככל יכולתה. איש לא זז.

"למי אכפת ממך?" אמרה אליס (בינתיים כבר גדלה לגובהה המלא). "אתם לא יותר מחפיסת קלפים!"

על כך התרוממה כל החפיסה באוויר, ועפה ונחתה עליה: היא צווחה צווחה קטנה, חציה מפחד וחציה מכעס, וניסתה להדוף אותם, ומצאה את עצמה שוכבת על הגדה, וראשה בחיק אחותה, שהסירה בעדינות מעל פניה כמה עלים יבשים שנשרו עליהם מן העצים.

"תתעוררי, אליס יקירה!" אמרה אחותה; "איזו שינה ארוכה ישנת!"

"הו, היה לי חלום כל כך משונה!" אמרה אליס, והיא סיפרה לאחותה, ככל שזכרה, את כל ההרפתקאות המוזרות שלה שקראתם עליהן זה עתה; וכשסיימה, נשקה לה אחותה, ואמרה, "זה באמת היה חלום משונה, יקירה, אין ספק: אבל עכשיו רוצי הביתה לשתות תה; כבר נעשה מאוחר." אז אליס קמה ורצה משם, וחשבה תוך כדי ריצה, ובצדק, איזה חלום נפלא זה היה.

אבל אחותה נשארה לשבת בדיוק כפי שהשאירה אותה, ראשה נשען על ידה, והתבוננה בשמש השוקעת, וחשבה על אליס הקטנה ועל כל הרפתקאותיה הנפלאות, עד שגם היא התחילה לחלום, בדרכה, וזה היה החלום שלה:—

תחילה חלמה על אליס הקטנה עצמה, ושוב היו הידיים הזעירות שלובות על ברכה, והעיניים הבהירות והלהוטות הביטו אל תוך עיניה—היא שמעה את צליל קולה ממש, וראתה את התנועה הקטנה והמשונה של ראשה, שבה הדפה לאחור את השיער הסורר שתמיד התעקש ליפול לה לעיניים—ובעוד היא מקשיבה, או נדמה לה שהיא מקשיבה, התעורר כל המקום סביבה לחיים עם היצורים המוזרים מחלומה של אחותה הקטנה.

העשב הגבוה רשרש לרגליה כשהארנב הלבן מיהר וחלף—העכבר המבוהל התיז מים כשפילס את דרכו בבריכה הסמוכה—היא שמעה את קרקוש ספלי התה כשארנב מרץ וחבריו חלקו את ארוחתם שאין לה סוף, ואת קולה הצווחני של המלכה ששלחה את אורחיה האומללים להוצאה להורג—שוב התעטש התינוק־החזיר על ברכי הדוכסית, בעוד צלחות וקערות מתנפצות סביבו—שוב מילאו את האוויר צווחת הגריפון, חריקת עיפרון הצפחה של הלטאה, וחנק השרקנים המדוכאים, מעורבבים ביבבות הרחוקות של הצב המדומה האומלל.

כך המשיכה לשבת, בעיניים עצומות, וחצי האמינה שהיא בארץ הפלאות, אף שידעה שרק תפקח אותן שוב, והכול יתחלף במציאות האפורה—העשב רק ירשרש ברוח, והבריכה רק תעלה אדוות כשהקנים מתנודדים—ספלי התה המקרקשים יהפכו לפעמוני כבשים מצלצלים, וצווחות המלכה לקולו של הרועה הצעיר—ועיטוש התינוק, צווחת הגריפון, וכל שאר הקולות המשונים, יהפכו (היא ידעה) להמולה המבולבלת של חצר משק עמוסה—ואילו געיית הבקר מרחוק תבוא במקום היבבות הכבדות של הצב המדומה.

לבסוף, דמיינה לעצמה איך אחותה הקטנה הזאת תהיה, בעתיד, אישה בוגרת בעצמה; ואיך תשמור, לאורך כל שנותיה הבשלות, על הלב הפשוט והאוהב של ילדותה: ואיך תאסוף סביבה ילדים קטנים אחרים, ותעשה את העיניים שלהם בהירות ולהוטות בהרבה סיפורים מוזרים, ואולי אפילו בחלום על ארץ הפלאות מלפני שנים רבות: ואיך תשתתף בכל צערם הפשוט, ותמצא עונג בכל שמחותיהם הפשוטות, כשתזכור את ימי ילדותה שלה, ואת ימי הקיץ המאושרים.

סוף

Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.

↑ Top