Classica Labs

← Alice's Adventures in Wonderland

Chapter 4

פרק 4: הארנב שולח את ביל הקטן

≈ 9 min

היה זה הארנב הלבן, שחזר בצעדים קטנים ואיטיים, והביט סביבו בדאגה בדרכו, כאילו איבד משהו; והיא שמעה אותו ממלמל לעצמו, "הדוכסית! הדוכסית! הו, כפותיי היקרות! הו, פרוותי ושפמי! היא תוציא אותי להורג, בטוח כמו שחמוסים הם חמוסים! איפה, לכל הרוחות, יכולתי להפיל אותם?" אליס ניחשה מיד שהוא מחפש את המניפה ואת זוג כפפות עור הגדי הלבנות, ובטוב לב רב התחילה לחפש אותם בעצמה, אבל הם לא נראו בשום מקום—נדמה היה שהכול השתנה מאז שחייתה בבריכה, והאולם הגדול, עם שולחן הזכוכית והדלת הקטנה, נעלם לגמרי.

עד מהרה הבחין הארנב באליס, בעודה מחפשת סביב, וקרא אליה בכעס, "מה זה, מרי אן, מה את עושה כאן בחוץ? רוצי הביתה ברגע זה, והביאי לי זוג כפפות ומניפה! מהר, קדימה!" ואליס נבהלה כל כך שרצה מיד לכיוון שהצביע עליו, בלי לנסות להסביר את הטעות שטעה.

"הוא חשב שאני המשרתת שלו," אמרה לעצמה בעודה רצה. "איך הוא יופתע כשיגלה מי אני! אבל כדאי שאביא לו את המניפה והכפפות—כלומר, אם אמצא אותן." בעודה אומרת זאת הגיעה אל בית קטן ומטופח, ועל דלתו לוחית נחושת מבריקה ועליה חרוט השם "ו. ארנב". היא נכנסה בלי לדפוק, ומיהרה לעלות במדרגות, בפחד גדול שמא תפגוש את מרי אן האמיתית, ויגרשו אותה מן הבית לפני שתמצא את המניפה והכפפות.

"כמה משונה," אמרה אליס לעצמה, "לרוץ בשליחויות בשביל ארנב! אני מניחה שבפעם הבאה דינה תשלח אותי בשליחויות!" והיא התחילה לדמיין איך זה יתנהל: "'העלמה אליס! בואי הנה מיד, והתכונני לטיול שלך!' 'עוד רגע אני באה, אומנת! אבל אני צריכה לשמור שהעכבר לא יברח.' רק שאני לא חושבת," המשיכה אליס, "שהיו מרשים לדינה להישאר בבית אילו התחילה לתת פקודות לאנשים ככה!"

בינתיים כבר מצאה את דרכה לחדר קטן ומסודר ובו שולחן ליד החלון, ועליו (כפי שקיוותה) מניפה ושניים או שלושה זוגות של כפפות עור גדי לבנות וזעירות: היא לקחה את המניפה וזוג כפפות, ובדיוק עמדה לצאת מן החדר, כשמבטה נפל על בקבוקון קטן שעמד ליד המראה. הפעם לא הייתה עליו תווית עם המילים "שְׁתֵה אוֹתִי", ובכל זאת היא חלצה את הפקק והצמידה אותו לשפתיה. "אני יודעת שמשהו מעניין בטוח יקרה," אמרה לעצמה, "בכל פעם שאני אוכלת או שותה משהו; אז אני רק אראה מה הבקבוק הזה עושה. אני ממש מקווה שהוא יגדיל אותי שוב, כי באמת נמאס לי כבר להיות יצור קטנטן כזה!"

וכך באמת היה, ומהר הרבה יותר משציפתה: עוד לפני ששתתה חצי בקבוק, מצאה שראשה נלחץ אל התקרה, ונאלצה להתכופף כדי שצווארה לא יישבר. היא מיהרה להניח את הבקבוק, ואמרה לעצמה "זה די והותר—אני מקווה שלא אגדל עוד—גם ככה אני לא יכולה לצאת בדלת—הלוואי שלא הייתי שותה כל כך הרבה!"

אבוי! מאוחר מדי היה לרצות בזה! היא המשיכה לגדול, ולגדול, ועד מהרה נאלצה לכרוע על הרצפה: כעבור דקה כבר לא היה מקום אפילו לזה, והיא ניסתה לשכב, מרפק אחד נשען על הדלת והזרוע השנייה כרוכה סביב ראשה. ועדיין המשיכה לגדול, וכמוצא אחרון הוציאה זרוע אחת מן החלון, ותחבה רגל אחת במעלה הארובה, ואמרה לעצמה "עכשיו אני לא יכולה לעשות יותר כלום, יקרה מה שיקרה. מה יהיה איתי?"

למזלה של אליס, הבקבוקון הקסום פעל עכשיו במלוא כוחו, והיא לא גדלה עוד: ובכל זאת היה לה מאוד לא נוח, ומכיוון שלא נראה שיש לה סיכוי כלשהו לצאת אי־פעם מן החדר, אין פלא שהרגישה אומללה.

"בבית היה הרבה יותר נעים," חשבה אליס המסכנה, "כשלא גדלים וקטנים כל הזמן, וכשעכברים וארנבים לא נותנים לך פקודות. כמעט הלוואי שלא הייתי יורדת במחילת הארנב ההיא—ובכל זאת—ובכל זאת—זה די מסקרן, אתם יודעים, חיים כאלה! מעניין מה כבר קרה לי! כשהייתי קוראת אגדות, חשבתי שדברים כאלה אף פעם לא קורים, והנה אני באמצע אחת מהן! צריך לכתוב עליי ספר, באמת שצריך! וכשאגדל, אכתוב אחד—אבל אני כבר גדולה עכשיו," הוסיפה בקול עצוב; "לפחות כאן אין עוד מקום לגדול."

"אבל אז," חשבה אליס, "האם לעולם לא אהיה מבוגרת יותר ממה שאני עכשיו? מצד אחד זאת נחמה—לעולם לא להיות זקנה—אבל מצד שני—תמיד שיהיו שיעורים ללמוד! אוי, את זה לא הייתי רוצה!"

"אוי, אליס טיפשה!" ענתה לעצמה. "איך את יכולה ללמוד שיעורים כאן? הרי בקושי יש מקום בשבילך, ואין שום מקום לספרי לימוד!"

וכך המשיכה, פעם מצדדת בצד אחד ופעם בצד השני, ועשתה מזה שיחה של ממש; אבל כעבור כמה דקות שמעה קול בחוץ, ונעצרה להקשיב.

"מרי אן! מרי אן!" אמר הקול. "הביאי לי את הכפפות שלי ברגע זה!" ואז נשמעה טפיפת רגליים קלה על המדרגות. אליס ידעה שזה הארנב שבא לחפש אותה, והיא רעדה עד שהבית כולו רעד, ושכחה לגמרי שהיא עכשיו גדולה פי אלף בערך מן הארנב, ושאין לה שום סיבה לפחד ממנו.

עד מהרה הגיע הארנב אל הדלת, וניסה לפתוח אותה; אבל מכיוון שהדלת נפתחה פנימה, ומרפקה של אליס היה לחוץ אליה בחוזקה, הניסיון נכשל. אליס שמעה אותו אומר לעצמו "אז אקיף ואכנס דרך החלון."

"את זה לא תעשה!" חשבה אליס, ואחרי שחיכתה עד שנדמה לה ששמעה את הארנב ממש מתחת לחלון, פרשה פתאום את ידה, וחטפה באוויר. היא לא תפסה שום דבר, אבל שמעה צווחה קטנה ונפילה, ונפץ של זכוכית שבורה, ומכך הסיקה שייתכן מאוד שהוא נפל לתוך חממת מלפפונים, או משהו מהסוג הזה.

אחר כך נשמע קול כועס—קולו של הארנב—"פט! פט! איפה אתה?" ואז קול שלא שמעה מעולם, "בטח שאני פה! חופר תפוחים, כבודו!"

"חופר תפוחים, באמת!" אמר הארנב בכעס. "הנה! בוא תעזור לי לצאת מזה!" (קולות של עוד זכוכית נשברת.)

"עכשיו תגיד לי, פט, מה זה שם בחלון?"

"בטח, זאת יד, כבודו!" (הוא ביטא את זה "יאד".)

"יד, אווז שכמוך! מי ראה פעם יד בגודל כזה? הרי היא ממלאת את כל החלון!"

"בטח שהיא ממלאת, כבודו: אבל יד היא בכל זאת."

"טוב, בכל מקרה אין לה מה לחפש שם: לך וסלק אותה!"

אחרי זה השתררה שתיקה ארוכה, ואליס שמעה רק לחישות מדי פעם; כמו, "בטח שאני לא אוהב את זה, כבודו, בכלל, בכלל לא!" "עשה מה שאני אומר לך, פחדן!" ולבסוף פרשה שוב את ידה, וחטפה עוד פעם באוויר. הפעם נשמעו שתי צווחות קטנות, ועוד קולות של זכוכית שבורה. "כמה חממות מלפפונים יש פה, כנראה!" חשבה אליס. "מעניין מה הם יעשו עכשיו! ולגבי למשוך אותי החוצה מן החלון, הלוואי שהם היו יכולים! אני בטוח לא רוצה להישאר כאן עוד!"

היא חיכתה זמן־מה ולא שמעה דבר נוסף: לבסוף נשמעה נקישה של גלגלי עגלה קטנים, וקולות רבים מדברים כולם בבת אחת: היא הבחינה במילים: "איפה הסולם השני?—נו, אני הייתי צריך להביא רק אחד; את השני לקח ביל—ביל! תביא אותו הנה, בחור!—הנה, תעמידו אותם בפינה הזאת—לא, קודם תקשרו אותם יחד—הם עוד לא מגיעים אפילו לחצי הגובה—אה! זה יספיק לגמרי; אל תהיה קפדן—הנה, ביל! תפוס את החבל הזה—הגג יחזיק?—זהירות מהרעף הרופף הזה—אוי, הוא נופל! ראשים למטה!" (חבטה רועמת)—"נו, מי עשה את זה?—זה היה ביל, אני חושב—מי ירד בארובה?—לא, אני לא! אתה תרד!—את זה אני לא אעשה!—ביל ירד—הנה, ביל! הבוס אומר שאתה יורד בארובה!"

"אה! אז ביל צריך לרדת בארובה, כן?" אמרה אליס לעצמה. "נו, נראה שהם מטילים הכול על ביל! לא הייתי רוצה להיות במקומו של ביל בשום מחיר: האח הזאת צרה, זה נכון; אבל נדמה לי שאני יכולה לבעוט קצת!"

היא הורידה את רגלה במורד הארובה ככל שיכלה, וחיכתה עד ששמעה חיה קטנה (היא לא יכלה לנחש מאיזה סוג) מגרדת ומטפסת בארובה ממש מעליה: ואז, באומרה לעצמה "זה ביל," נתנה בעיטה חדה אחת, וחיכתה לראות מה יקרה.

הדבר הראשון ששמעה היה מקהלה כללית של "הנה עף ביל!" ואחר כך את קולו של הארנב לבדו—"תתפסו אותו, אתם שם ליד הגדר!" ואז שקט, ואז שוב ערבוביה של קולות—"תרימו לו את הראש—עכשיו ברנדי—אל תחנקו אותו—איך היה, חביבי? מה קרה לך? ספר לנו הכול!"

לבסוף נשמע קול חלש וצפצפני, ("זה ביל," חשבה אליס,) "טוב, אני בקושי יודע—לא, לא עוד, תודה; כבר יותר טוב לי—אבל אני נסער מדי בשביל לספר לכם—כל מה שאני יודע זה, שמשהו מזנק עליי כמו שד מקופסה, ואני עף למעלה כמו זיקוק!"

"באמת עפת, חביבי!" אמרו האחרים.

"אנחנו חייבים לשרוף את הבית!" אמר קולו של הארנב; ואליס קראה בקול רם ככל שיכלה, "אם תעשו את זה, אשסה בכם את דינה!"

מיד השתררה דממה גמורה, ואליס חשבה לעצמה, "מעניין מה הם כן יעשו עכשיו! אילו היה להם שכל, היו מסירים את הגג." אחרי דקה או שתיים, הם התחילו שוב להתרוצץ, ואליס שמעה את הארנב אומר, "מריצה אחת מלאה תספיק, בתור התחלה."

"מריצה מלאה במה?" חשבה אליס; אבל לא היה לה זמן רב לתהות, כי ברגע הבא נכנס בנקישות מבעד לחלון מטר של חלוקי אבן קטנים, וכמה מהם פגעו בפניה. "אני אשים לזה סוף," אמרה לעצמה, וצעקה, "כדאי לכם לא לעשות את זה שוב!" מה שהביא שוב לדממה גמורה.

אליס הבחינה בהפתעה מה שהחלוקים, כשהם מונחים על הרצפה, הופכים כולם לעוגיות קטנות, ורעיון מבריק עלה בראשה. "אם אוכל אחת מן העוגיות האלה," חשבה, "היא בטוח תשנה משהו בגודל שלי; ומכיוון שהיא לא יכולה בשום אופן להגדיל אותי, היא כנראה תקטין אותי."

אז היא בלעה אחת מן העוגיות, ושמחה לגלות שהתחילה להתכווץ מיד. ברגע שהייתה קטנה מספיק כדי לעבור בדלת, רצה החוצה מן הבית, ומצאה בחוץ המון של ממש של חיות קטנות וציפורים שחיכו. ביל, הלטאה הקטנה והמסכנה, היה באמצע, ושני שרקנים תמכו בו ונתנו לו משהו מבקבוק. כולם הסתערו על אליס ברגע שהופיעה; אבל היא ברחה במלוא כוחה, ועד מהרה מצאה את עצמה בטוחה ביער עבות.

"הדבר הראשון שאני צריכה לעשות," אמרה אליס לעצמה, בעודה משוטטת ביער, "הוא לחזור לגודל הנכון שלי; והדבר השני הוא למצוא את הדרך לגן הנפלא ההוא. נדמה לי שזו תהיה התוכנית הטובה ביותר."

אין ספק שזו נשמעה תוכנית מצוינת, מסודרת בצורה נאה ופשוטה מאוד; הקושי היחיד היה שלא היה לה שמץ של מושג איך לגשת אליה; ובעודה מציצה בדאגה בין העצים, נביחה קטנה וחדה ממש מעל ראשה גרמה לה להרים את עיניה בבהלה.

גור כלבים ענק הביט בה מלמעלה בעיניים גדולות ועגולות, ומתח לעברה כף אחת ברפיון, מנסה לגעת בה. "מסכן קטן!" אמרה אליס בקול מפתה, והתאמצה לשרוק לו; אבל כל הזמן פחדה נורא מהמחשבה שאולי הוא רעב, ואז סביר מאוד שיטרוף אותה למרות כל הפיתויים שלה.

בלי לדעת כמעט מה היא עושה, הרימה מקל קטן, והושיטה אותו לגור; ומיד קפץ הגור לאוויר בכל ארבע רגליו בבת אחת, ביללת שמחה, והסתער על המקל, והעמיד פנים שהוא מטלטל אותו בשיניו; אז התחמקה אליס אל מאחורי גדילן גדול, כדי שלא ידרסו אותה; וברגע שהופיעה מצדו השני, הסתער הגור שוב על המקל, והתהפך כולו בחיפזונו לתפוס אותו; אז אליס, שחשבה שזה ממש כמו לשחק עם סוס עגלה, וציפתה בכל רגע להירמס תחת רגליו, רצה שוב סביב הגדילן; ואז פתח הגור בסדרה של הסתערויות קצרות על המקל, ורץ בכל פעם מעט מאוד קדימה והרבה מאוד אחורה, ונבח בצרידות כל הזמן, עד שלבסוף התיישב במרחק לא קטן, מתנשף, לשונו משתלשלת מפיו ועיניו הגדולות עצומות למחצה.

זו נראתה לאליס הזדמנות טובה להימלט; אז היא יצאה מיד לדרך, ורצה עד שהתעייפה לגמרי ונשימתה נעתקה, ועד שנביחתו של הגור נשמעה חלשה מאוד מרחוק.

"ובכל זאת איזה גור קטן וחמוד הוא היה!" אמרה אליס, כשנשענה על נורית כדי לנוח, ונפנפה לעצמה באחד העלים: "הייתי מאוד רוצה ללמד אותו תרגילים, אילו—אילו רק הייתי בגודל המתאים לזה! אוי ואבוי! כמעט שכחתי שאני צריכה לגדול שוב! רגע, נראה—איך עושים את זה? אני מניחה שצריך לאכול או לשתות משהו; אבל השאלה הגדולה היא, מה?"

השאלה הגדולה אכן הייתה, מה? אליס הביטה סביבה בפרחים ובעלי הדשא, אבל לא ראתה שום דבר שנראה כמו הדבר הנכון לאכול או לשתות בנסיבות האלה. סמוך אליה צמחה פטרייה גדולה, בערך בגובה שלה; ואחרי שהציצה מתחתיה, ומשני צדיה, ומאחוריה, עלה בדעתה שאפשר באותה הזדמנות להציץ ולראות מה יש עליה.

היא נמתחה על קצות האצבעות, והציצה מעבר לשפת הפטרייה, ועיניה פגשו מיד את עיניו של זחל כחול גדול, שישב על ראש הפטרייה בזרועות שלובות, מעשן בשלווה נרגילה ארוכה, ולא שם לב כלל, אפילו לא במעט, לא אליה ולא לשום דבר אחר.

Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.

↑ Top