Classica Labs

← Alice's Adventures in Wonderland

Chapter 5

פרק 5: עצה מזחל

≈ 8 min

הזחל ואליס הביטו זה בזה זמן־מה בשתיקה: לבסוף הוציא הזחל את הנרגילה מפיו, ופנה אליה בקול רפה ומנומנם.

"מי את?" אמר הזחל.

זו לא הייתה פתיחה מעודדת לשיחה. אליס ענתה, בביישנות מה, "אני—אני בקושי יודעת, אדוני, כרגע—לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר, אבל נדמה לי שמאז הוחלפתי כמה פעמים."

"מה את מתכוונת לומר בזה?" אמר הזחל בחומרה. "הסבירי את עצמך!"

"אני חוששת שאני לא יכולה להסביר את עצמי, אדוני," אמרה אליס, "כי אני לא אני עצמי, אתה מבין."

"אני לא מבין," אמר הזחל.

"אני חוששת שאני לא יכולה לומר את זה בצורה ברורה יותר," השיבה אליס בנימוס רב, "כי קודם כול אני עצמי לא מבינה את זה; ולהיות בכל כך הרבה גדלים שונים ביום אחד, זה מבלבל מאוד."

"זה לא," אמר הזחל.

"טוב, אולי אתה עוד לא גילית את זה," אמרה אליס; "אבל כשתצטרך להפוך לגולם—ויום אחד תצטרך, אתה יודע—ואחר כך לפרפר, אני חושבת שתרגיש קצת מוזר, לא?"

"אף לא במעט," אמר הזחל.

"טוב, אולי הרגשות שלך שונים," אמרה אליס; "כל מה שאני יודעת זה, שאני הייתי מרגישה מוזר מאוד."

"את!" אמר הזחל בבוז. "מי את?"

וזה החזיר אותם שוב לתחילת השיחה. אליס התרגזה מעט על כך שהזחל מעיר הערות קצרות כל כך, והיא הזדקפה ואמרה, ברצינות רבה, "אני חושבת שקודם אתה צריך לומר לי מי אתה."

"למה?" אמר הזחל.

זו הייתה עוד שאלה מבלבלת; ומכיוון שאליס לא מצאה שום סיבה טובה, ומכיוון שנראה שהזחל במצב רוח מאוד לא נעים, היא הסתובבה והלכה.

"חזרי!" קרא הזחל אחריה. "יש לי משהו חשוב לומר!"

זה נשמע מבטיח, אין ספק: אליס הסתובבה וחזרה.

"שמרי על קור רוח," אמר הזחל.

"זה הכול?" אמרה אליס, ובלעה את כעסה ככל שיכלה.

"לא," אמר הזחל.

אליס חשבה שהיא יכולה גם לחכות, שהרי אין לה שום דבר אחר לעשות, ואולי בסופו של דבר הוא יספר לה משהו ששווה לשמוע. במשך כמה דקות הוא העלה עשן בלי לדבר, אבל לבסוף פרם את זרועותיו, הוציא שוב את הנרגילה מפיו, ואמר, "אז את חושבת שהשתנית, כן?"

"אני חוששת שכן, אדוני," אמרה אליס; "אני לא זוכרת דברים כמו פעם—ואני לא נשארת באותו גודל אפילו עשר דקות ברציפות!"

"לא זוכרת אילו דברים?" אמר הזחל.

"טוב, ניסיתי לדקלם ראו נא את הדבורה החרוצה, אבל הכול יצא אחרת!" השיבה אליס בקול נוגה מאוד.

"דקלמי את 'אַתָּה זָקֵן, אַבָּא וִילְיָאם'," אמר הזחל.

אליס שילבה את ידיה, והתחילה:—

"אַתָּה זָקֵן, אַבָּא וִילְיָאם," אָמַר הַבֵּן הַצָּעִיר,"וּשְׂעָרְךָ כְּבָר לָבָן כַּכְּפוֹר;וּבְכָל זֹאת עַל רֹאשְׁךָ אַתָּה עוֹמֵד תָּדִיר—בְּגִילְךָ, זֶה מֻתָּר אוֹ אָסוּר?"

"בִּצְעִירוּתִי," עָנָה אַבָּא וִילְיָאם לִבְנוֹ,"חָשַׁשְׁתִּי שֶׁהַמֹּחַ יִפָּגַע;אַךְ כָּעֵת, כְּשֶׁבָּרוּר שֶׁאֵין בִּי טִפָּה מִמֶּנּוּ,אֲנִי עוֹשֶׂה זֹאת שׁוּב כָּל רֶגַע."

"אַתָּה זָקֵן," אָמַר הַנַּעַר, "כְּבָר אָמַרְתִּי, נָכוֹן?וְשָׁמַנְתָּ מְאֹד, כְּמוֹ חָבִית;וּבְכָל זֹאת בְּסַלְטָה לְאָחוֹר נִכְנַסְתָּ אֶל הַמָּעוֹן—מַה הַסִּבָּה לְכָךְ, תַּגִּיד?"

"בִּצְעִירוּתִי," אָמַר הֶחָכָם וְנִעֵר אֶת רַעְמָתוֹ הָאֲפֹרָה,"שָׁמַרְתִּי עַל גַּפַּי גְּמִישׁוֹתבַּמִּשְׁחָה הַזֹּאת—שִׁילִינְג לְקֻפְסָה, מְצֻיֶּנֶת הַסְּחוֹרָה—הֲתַרְשֶׁה לִי לִמְכֹּר לְךָ שְׁתֵּי קֻפְסָאוֹת?"

"אַתָּה זָקֵן," אָמַר הַנַּעַר, "וּלְסָתֶיךָ רְפוּיוֹת,חַלָּשׁוֹת לְכָל קָשֶׁה מֵחֵלֶב;וּבְכָל זֹאת אֶת הָאַוָּז, עִם עֶצֶם וּמַקּוֹר, גָּמַרְתָּ עַד הַשְּׁאֵרִיּוֹת—אֵיךְ הִצְלַחְתָּ, אֱמֹר, יָד עַל הַלֵּב?"

"בִּצְעִירוּתִי," אָמַר אָבִיו, "פָּנִיתִי לַמִּשְׁפָּטִים,וְעַל כָּל תִּיק הִתְוַכַּחְתִּי עִם אִשְׁתִּי;וְהַשְּׁרִירִים שֶׁזֶּה בָּנָה בְּלִסְתִּי—כַּמָּה חֲזָקִים!—נִשְׁאֲרוּ אִתִּי, וְיִשָּׁאֲרוּ עַד מוֹתִי."

"אַתָּה זָקֵן," אָמַר הַנַּעַר, "וְכִמְעַט לֹא הָיִיתִי מַאֲמִיןשֶׁעֵינְךָ יַצִּיבָה כְּמִקֶּדֶם;וּבְכָל זֹאת צְלוֹפָח עַל קְצֵה אַפְּךָ אִזַּנְתָּ, עָדִין—מֶה עָשָׂה אוֹתְךָ פִּקֵּחַ כָּל כָּךְ, בֶּן־אָדָם?"

"עָנִיתִי עַל שָׁלֹשׁ שְׁאֵלוֹת, וְזֶה דַּי וָהוֹתֵר,"אָמַר אָבִיו; "אַל תִּתְנַשֵּׂא, דַּי עִם הַגַּאֲוֹת!הַאִם אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַקְשִׁיב כָּל הַיּוֹם לִשְׁטֻיּוֹת כָּאֵלֶּה, וְעוֹד יוֹתֵר?הִסְתַּלֵּק, אוֹ שֶׁאֶבְעַט בְּךָ בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגוֹת!"

"זה לא נאמר נכון," אמר הזחל.

"לא לגמרי נכון, אני חוששת," אמרה אליס בביישנות; "כמה מן המילים השתנו."

"זה לא נכון מההתחלה ועד הסוף," אמר הזחל בנחרצות, ובמשך כמה דקות השתררה שתיקה.

הזחל היה הראשון שדיבר.

"באיזה גודל את רוצה להיות?" שאל.

"אוי, אני לא מקפידה על הגודל," השיבה אליס בחיפזון; "רק שלא נעים להשתנות לעתים כל כך קרובות, אתה יודע."

"אני לא יודע," אמר הזחל.

אליס לא אמרה דבר: מעולם בחייה לא סתרו אותה כל כך הרבה, והיא הרגישה שהיא מאבדת את סבלנותה.

"עכשיו את מרוצה?" אמר הזחל.

"טוב, הייתי רוצה להיות קצת יותר גדולה, אדוני, אם לא אכפת לך," אמרה אליס: "שלושה אינץ' זה גובה אומלל כל כך."

"זה גובה טוב מאוד, ועוד איך!" אמר הזחל בכעס, והזדקף כולו בעודו מדבר (גובהו היה בדיוק שלושה אינץ').

"אבל אני לא רגילה לזה!" התחננה אליס המסכנה בקול מעורר רחמים. והיא חשבה לעצמה, "הלוואי שהיצורים האלה לא היו נעלבים כל כך בקלות!"

"עם הזמן תתרגלי," אמר הזחל; והוא הכניס את הנרגילה לפיו והתחיל לעשן שוב.

הפעם חיכתה אליס בסבלנות עד שירצה לדבר שוב. כעבור דקה או שתיים הוציא הזחל את הנרגילה מפיו, פיהק פעם או פעמיים, והתנער. אחר כך ירד מן הפטרייה, וזחל משם בדשא, ורק העיר בדרכו, "צד אחד יגביה אותך, והצד השני ינמיך אותך."

"צד אחד של מה? הצד השני של מה?" חשבה אליס לעצמה.

"של הפטרייה," אמר הזחל, ממש כאילו שאלה אותו בקול; ובן רגע נעלם מן העין.

אליס נשארה להביט בפטרייה מהורהרת במשך דקה, וניסתה להבין מהם שני צדדיה; ומכיוון שהפטרייה הייתה עגולה לגמרי, היא מצאה שזו שאלה קשה מאוד. אבל לבסוף כרכה את זרועותיה סביבה ככל שהגיעו, ושברה פיסה מן השוליים בכל יד.

"ועכשיו, איזו היא איזו?" אמרה לעצמה, וכרסמה מעט מן הפיסה שביד ימין כדי לבדוק מה יקרה: ברגע הבא הרגישה מכה עזה מתחת לסנטר: הסנטר נחבט ברגל שלה!

היא נבהלה לא מעט מן השינוי הפתאומי הזה, אבל הרגישה שאין זמן לבזבז, כי היא הלכה והתכווצה במהירות; אז ניגשה מיד לאכול מעט מן הפיסה האחרת. הסנטר שלה היה לחוץ כל כך אל רגלה, שבקושי היה מקום לפתוח את הפה; אבל לבסוף הצליחה, ועלה בידה לבלוע פירור מן הפיסה שביד שמאל.




"נו, סוף סוף הראש שלי חופשי!" אמרה אליס בקול מלא שמחה, שהפך לבהלה כעבור רגע, כשגילתה שאת הכתפיים שלה אי אפשר למצוא בשום מקום: כל מה שראתה, כשהביטה למטה, היה צוואר ארוך לאין שיעור, שנראה כאילו הוא מתנשא כמו גבעול מתוך ים של עלים ירוקים שהשתרע הרחק מתחתיה.

"מה כבר יכול להיות כל הדבר הירוק הזה?" אמרה אליס. "ולאן נעלמו הכתפיים שלי? ואוי, ידיים מסכנות שלי, איך זה שאני לא רואה אתכן?" היא הזיזה אותן בזמן שדיברה, אבל שום תוצאה לא נראתה, מלבד רעד קל בין העלים הירוקים הרחוקים.

מכיוון שלא נראה שיש סיכוי להעלות את ידיה אל ראשה, ניסתה להוריד את ראשה אליהן, ושמחה לגלות שצווארה מתכופף בקלות לכל כיוון, כמו נחש. בדיוק הצליחה לכופף אותו מטה בזיגזג חינני, ועמדה לצלול בין העלים, שהתברר שאינם אלא צמרות העצים שתחתם שוטטה קודם, כששריקה חדה גרמה לה להירתע בחיפזון: יונה גדולה עפה אל פניה, והכתה בה בכנפיה בפראות.

"נחש!" צווחה היונה.

"אני לא נחש!" אמרה אליס בכעס. "עזבי אותי!"

"נחש, אני אומרת שוב!" חזרה היונה, אבל בקול שקט יותר, והוסיפה במין התייפחות, "ניסיתי כל דרך, ושום דבר לא מתאים להם!"

"אין לי שמץ של מושג על מה את מדברת," אמרה אליס.

"ניסיתי שורשי עצים, וניסיתי גדות, וניסיתי משוכות," המשיכה היונה, בלי לשים אליה לב; "אבל הנחשים האלה! אין דרך לרצות אותם!"

אליס הלכה ותמהה יותר ויותר, אבל חשבה שאין טעם לומר עוד משהו עד שהיונה תסיים.

"כאילו לא די בטרחה לדגור על הביצים," אמרה היונה; "אני עוד צריכה לשמור מפני נחשים יומם ולילה! הרי לא עצמתי עין כבר שלושה שבועות!"

"אני מצטערת מאוד שהטרידו אותך," אמרה אליס, שהתחילה להבין למה היא מתכוונת.

"ובדיוק כשתפסתי את העץ הכי גבוה ביער," המשיכה היונה, והגביהה את קולה לכדי צווחה, "ובדיוק כשחשבתי שסוף סוף אפטר מהם, הם עוד צריכים לרדת מתפתלים מן השמיים! איכס, נחש!"

"אבל אני לא נחש, אני אומרת לך!" אמרה אליס. "אני—אני—"

"נו! מה את?" אמרה היונה. "אני רואה שאת מנסה להמציא משהו!"

"אני—אני ילדה קטנה," אמרה אליס, בהיסוס מה, כשנזכרה בכל השינויים שעברה באותו יום.

"סיפור משכנע, אין מה לומר!" אמרה היונה בבוז עמוק. "ראיתי לא מעט ילדות קטנות בימיי, אבל אף אחת עם צוואר כזה! לא, לא! את נחש; ואין טעם להכחיש. עוד מעט תגידי לי שמעולם לא טעמת ביצה!"

"טעמתי ביצים, בוודאי," אמרה אליס, שהייתה ילדה דוברת אמת; "אבל ילדות קטנות אוכלות ביצים בדיוק כמו נחשים, את יודעת."

"אני לא מאמינה," אמרה היונה; "אבל אם כן, אז הן סוג של נחש, זה כל מה שאני יכולה לומר."

זה היה רעיון חדש כל כך לאליס, שהיא שתקה לגמרי דקה או שתיים, מה שנתן ליונה הזדמנות להוסיף, "את מחפשת ביצים, את זה אני יודעת היטב; ומה זה משנה לי אם את ילדה קטנה או נחש?"

"לי זה משנה מאוד," אמרה אליס בחיפזון; "אבל במקרה אני לא מחפשת ביצים; ואפילו אם הייתי מחפשת, לא הייתי רוצה את שלך: אני לא אוהבת אותן לא מבושלות."

"טוב, אז הסתלקי!" אמרה היונה בקול זעוף, והתיישבה שוב בקינה. אליס התכופפה בין העצים ככל שיכלה, כי צווארה הסתבך שוב ושוב בין הענפים, ומדי פעם נאלצה לעצור ולהתיר אותו. כעבור זמן־מה נזכרה שהיא עדיין מחזיקה בידיה את פיסות הפטרייה, והיא ניגשה לעבודה בזהירות רבה, וכרסמה פעם מזו ופעם מזו, ופעם גבהה ופעם נמכה, עד שהצליחה להחזיר את עצמה לגובהה הרגיל.

עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתה בגודל שקרוב לנכון, שבהתחלה זה הרגיש די מוזר; אבל תוך כמה דקות התרגלה, והתחילה לדבר עם עצמה, כרגיל. "נו, חצי מהתוכנית כבר בוצע! כמה מבלבלים כל השינויים האלה! אני אף פעם לא בטוחה מה אהיה, מרגע לרגע! בכל אופן, חזרתי לגודל הנכון שלי: הדבר הבא הוא להיכנס לגן היפה ההוא—איך, מעניין, עושים את זה?" בעודה אומרת זאת, הגיעה פתאום אל קרחת יער, ובה בית קטן בגובה ארבע רגל בערך. "מי שלא יגור שם," חשבה אליס, "לא יעלה על הדעת להופיע לפניו בגודל הזה: הרי הייתי מפחידה אותו עד מוות!" אז התחילה שוב לכרסם מן הפיסה שביד ימין, ולא העזה להתקרב לבית עד שהקטינה את עצמה לגובה תשעה אינץ'.

Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.

↑ Top