Chapter 6
פרק 6: חזיר ופלפל
במשך דקה או שתיים עמדה והביטה בבית, ותהתה מה לעשות עכשיו, כשלפתע יצא בריצה מן היער משרת במדים—(היא החליטה שהוא משרת משום שלבש מדים: אחרת, אילו שפטה לפי פניו בלבד, הייתה קוראת לו דג)—ודפק בקול רם על הדלת בפרקי אצבעותיו. פתח לו משרת אחר במדים, עגול פנים ובעל עיניים גדולות כשל צפרדע; ואליס הבחינה ששני המשרתים היו בעלי שיער מפודר שהסתלסל על כל ראשם. היא הייתה סקרנית מאוד לדעת במה מדובר, וזחלה מעט החוצה מן היער כדי להקשיב.
המשרת־דג פתח בכך ששלף מתחת לזרועו מכתב גדול, כמעט בגודל שלו עצמו, ומסר אותו לחברו, ואמר בקול חגיגי, "לדוכסית. הזמנה מאת המלכה לשחק קרוקט." המשרת־צפרדע חזר, באותו קול חגיגי, ורק שינה מעט את סדר המילים, "מאת המלכה. הזמנה לדוכסית לשחק קרוקט."
אחר כך קדו שניהם קידה עמוקה, והתלתלים שלהם הסתבכו אלה באלה.
אליס צחקה מזה כל כך, שנאלצה לברוח בחזרה אל היער מחשש שישמעו אותה; וכשהציצה שוב, המשרת־דג כבר הלך, והאחר ישב על האדמה ליד הדלת, ובהה בטמטום אל השמיים.
אליס ניגשה בביישנות אל הדלת, ודפקה.
"אין שום טעם לדפוק," אמר המשרת, "וזאת משתי סיבות. ראשית, משום שאני באותו צד של הדלת כמוך; שנית, משום שהם מקימים שם בפנים רעש כזה, שאף אחד לא יוכל לשמוע אותך בשום אופן." ואכן היה בפנים רעש יוצא דופן ביותר—יללות ועיטושים בלי הפסקה, ומדי פעם התנפצות גדולה, כאילו צלחת או קומקום נשברו לרסיסים.
"אם כך, בבקשה," אמרה אליס, "איך אני אמורה להיכנס?"
"אולי היה טעם כלשהו בדפיקות שלך," המשיך המשרת בלי לשים אליה לב, "אילו הייתה הדלת בינינו. למשל, אילו היית בפנים, היית יכולה לדפוק, ואני הייתי יכול להוציא אותך, את מבינה." כל הזמן שדיבר הביט אל השמיים, ואליס חשבה שזה בהחלט לא מנומס. "אבל אולי הוא לא יכול אחרת," אמרה לעצמה; "העיניים שלו כל כך קרובות לקודקוד. אבל לכל הפחות הוא יכול לענות על שאלות.—איך אני אמורה להיכנס?" חזרה ושאלה, בקול.
"אני אשב כאן," העיר המשרת, "עד מחר—"
ברגע זה נפתחה דלת הבית, וצלחת גדולה עפה החוצה בגלישה, ישר אל ראשו של המשרת: היא רק שרטה את אפו, והתנפצה לרסיסים אל אחד העצים שמאחוריו.
"—או מחרתיים, אולי," המשיך המשרת באותו קול, ממש כאילו לא קרה דבר.
"איך אני אמורה להיכנס?" שאלה אליס שוב, בקול רם יותר.
"האם את אמורה להיכנס בכלל?" אמר המשרת. "זו השאלה הראשונה, את יודעת."
כך היה, אין ספק: רק שאליס לא אהבה שאומרים לה את זה. "זה באמת נורא," מלמלה לעצמה, "איך כל היצורים כאן מתווכחים. זה מספיק כדי לשגע אדם!"
נראה שהמשרת חשב שזו הזדמנות טובה לחזור על הערתו, בגרסאות שונות. "אני אשב כאן," אמר, "לסירוגין, ימים על ימים."
"אבל מה אני אמורה לעשות?" אמרה אליס.
"מה שמתחשק לך," אמר המשרת, והתחיל לשרוק.
"אוי, אין טעם לדבר איתו," אמרה אליס בייאוש: "הוא אידיוט גמור!" והיא פתחה את הדלת ונכנסה.
הדלת הובילה ישר למטבח גדול, שהיה מלא עשן מקצה לקצה: הדוכסית ישבה על שרפרף בעל שלוש רגליים באמצע, וערסלה תינוק בזרועותיה; הטבחית רכנה מעל האש, ובחשה בקדרה גדולה שנראתה מלאה מרק.
"בטוח שיש יותר מדי פלפל במרק הזה!" אמרה אליס לעצמה, ככל שהעיטושים הניחו לה.
בטוח שהיה יותר מדי ממנו באוויר. אפילו הדוכסית התעטשה מדי פעם; ואשר לתינוק, הוא התעטש ויילל לסירוגין בלי רגע של הפוגה. הדברים היחידים במטבח שלא התעטשו היו הטבחית, וחתול גדול שישב ליד האח וחייך מאוזן לאוזן.
"תואילי בבקשה לומר לי," אמרה אליס, בביישנות מה, כי לא הייתה בטוחה לגמרי אם זה מנומס שהיא תדבר ראשונה, "למה החתול שלך מחייך ככה?"
"זה חתול צ'שייר," אמרה הדוכסית, "ובגלל זה. חזיר!"
את המילה האחרונה אמרה באלימות פתאומית כזאת שאליס ממש קפצה; אבל כעבור רגע ראתה שהיא מופנית אל התינוק, ולא אליה, ולכן אזרה אומץ, והמשיכה:—
"לא ידעתי שחתולי צ'שייר תמיד מחייכים; למעשה, לא ידעתי שחתולים יכולים לחייך."
"כולם יכולים," אמרה הדוכסית; "ורובם גם מחייכים."
"אני לא מכירה אף אחד שמחייך," אמרה אליס בנימוס רב, מרוצה מאוד שהצליחה לפתוח בשיחה.
"את לא מכירה הרבה," אמרה הדוכסית; "וזאת עובדה."
אליס לא אהבה כלל את הטון של ההערה הזאת, וחשבה שכדאי להעלות נושא שיחה אחר. בעוד היא מנסה לבחור אחד, הורידה הטבחית את קדרת המרק מן האש, ומיד התחילה להשליך כל מה שהיה בהישג ידה על הדוכסית ועל התינוק—קודם הגיעו כלי האח; אחריהם מטר של סירים, צלחות וקערות. הדוכסית לא שמה לב אליהם גם כשפגעו בה; והתינוק כבר יילל כל כך, שאי אפשר היה לדעת אם המכות כואבות לו או לא.
"אוי, בבקשה, תיזהרי במה שאת עושה!" קראה אליס, וקפצה למעלה ולמטה באימה נוראה. "אוי, הנה הולך האף היקר שלו!" כשסיר גדול במיוחד עף ממש לידו, וכמעט לקח אותו איתו.
"אילו כל אחד היה עוסק בענייניו שלו," אמרה הדוכסית בנהמה צרודה, "העולם היה מסתובב הרבה יותר מהר משהוא מסתובב."
"וזה לא היה יתרון," אמרה אליס, ששמחה מאוד על ההזדמנות להתהדר מעט בידיעותיה. "רק תחשבי איזה בלגן זה היה עושה ביום ובלילה! את מבינה, כדור הארץ צריך עשרים וארבע שעות כדי להסתובב סביב צירו—"
"אם כבר מדברים על סיבובים," אמרה הדוכסית, "סובבו לה את הצוואר!"
אליס העיפה מבט מודאג למדי בטבחית, לראות אם היא מתכוונת להבין את הרמז; אבל הטבחית הייתה עסוקה בבחישת המרק, ונראה שאינה מקשיבה, ולכן המשיכה: "עשרים וארבע שעות, נדמה לי; או שמא שתים עשרה? אני—"
"אוי, אל תטרידי אותי," אמרה הדוכסית; "אף פעם לא סבלתי מספרים!" ובזאת התחילה שוב לערסל את ילדה, ושרה לו מין שיר ערש, ובסוף כל שורה טלטלה אותו בפראות:
"דַּבֵּר קָשׁוֹת אֶל יַלְדְּךָ,וְהַכֵּה בּוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְעַטֵּשׁ:הוּא עוֹשֶׂה זֹאת רַק לְהַרְגִּיזְךָ,כִּי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה מַקְנִיט מַמָּשׁ."
מַקְהֵלָה.(שֶׁאֵלֶיהָ הִצְטָרְפוּ הַטַּבָּחִית וְהַתִּינוֹק):
"אוּוָה! אוּוָה! אוּוָה!"
בזמן שהדוכסית שרה את הבית השני של השיר, היא המשיכה להקפיץ את התינוק בפראות למעלה ולמטה, והמסכן הקטן יילל כל כך, שאליס בקושי שמעה את המילים:—
"אֲנִי נוֹזֶפֶת בְּחֻמְרָה בִּבְנִי,מַכָּה אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְעַטֵּשׁ;כִּי לֵהָנוֹת הוּא יָכוֹל, תַּאֲמִינִי,מִן הַפִּלְפֵּל כְּכָל שֶׁיְּבַקֵּשׁ!"
מקהלה.
"אוּוָה! אוּוָה! אוּוָה!"
"הנה! את יכולה לערסל אותו קצת, אם את רוצה!" אמרה הדוכסית לאליס, והשליכה אליה את התינוק בעודה מדברת. "אני צריכה ללכת להתכונן למשחק קרוקט עם המלכה," והיא מיהרה לצאת מן החדר. הטבחית זרקה אחריה מחבת כשיצאה, אבל זו החטיאה אותה בדיוק.
אליס תפסה את התינוק בקושי מה, כי הוא היה יצור קטן ומשונה צורה, שפשט את ידיו ורגליו לכל הכיוונים, "ממש כמו כוכב ים," חשבה אליס. המסכן הקטן נשף ונחר כמו קטר כשתפסה אותו, והמשיך להתקפל ולהתיישר חליפות, כך שבסך הכול, בדקה או שתיים הראשונות, בקושי הצליחה להחזיק אותו.
ברגע שהבינה מהי הדרך הנכונה לערסל אותו (והיא: לסובב אותו למין קשר, ואז לאחוז היטב באוזנו הימנית וברגלו השמאלית, כדי שלא יתיר את עצמו), נשאה אותו החוצה אל האוויר הפתוח. "אם לא אקח את הילד הזה איתי," חשבה אליס, "הם בטוח יהרגו אותו תוך יום או יומיים: האם להשאיר אותו מאחור זה לא רצח?" את המילים האחרונות אמרה בקול, והקטן נחר בתשובה (בינתיים כבר חדל להתעטש). "אל תנחר," אמרה אליס; "זאת בכלל לא דרך הגונה להביע את עצמך."
התינוק נחר שוב, ואליס הביטה בדאגה רבה בפניו כדי לראות מה קרה לו. לא היה שום ספק שהיה לו אף סולד מאוד, הרבה יותר דומה לחוטם מאשר לאף אמיתי; וגם עיניו נעשו קטנות ביותר בשביל תינוק: בסך הכול אליס לא אהבה בכלל את מראה הדבר. "אבל אולי הוא רק התייפח," חשבה, והביטה שוב בעיניו, לראות אם יש בהן דמעות.
לא, דמעות לא היו. "אם אתה הולך להפוך לחזיר, יקירי," אמרה אליס ברצינות, "לא יהיה לי שום עסק איתך יותר. שים לב!" המסכן הקטן התייפח שוב (או נחר, אי אפשר היה לדעת), והם המשיכו זמן־מה בשתיקה.
אליס בדיוק התחילה לחשוב לעצמה, "ועכשיו, מה אעשה עם היצור הזה כשאביא אותו הביתה?" כשהוא נחר שוב, בעוצמה כזאת, שהיא הביטה בפניו בבהלה מה. הפעם לא הייתה שום טעות: הוא היה לא פחות ולא יותר מחזיר, והיא הרגישה שיהיה מגוחך לגמרי להמשיך לשאת אותו.
אז היא הניחה את היצור הקטן על האדמה, והוקל לה מאוד לראות אותו מתרחק בטפיפות שקטות אל היער. "אילו היה גדל," אמרה לעצמה, "היה יוצא ממנו ילד מכוער להחריד: אבל כחזיר הוא דווקא נאה למדי, נדמה לי." והיא התחילה לעבור במחשבתה על ילדים אחרים שהכירה, שהיו יכולים להיות חזירים לא רעים בכלל, ובדיוק אמרה לעצמה, "אילו רק ידעו את הדרך הנכונה לשנות אותם—" כשנבהלה מעט לראות את חתול צ'שייר יושב על ענף של עץ כמה צעדים משם.
החתול רק חייך כשראה את אליס. הוא נראה טוב לב, חשבה: ובכל זאת היו לו טפרים ארוכים מאוד והמון שיניים, ולכן הרגישה שיש לנהוג בו בכבוד.
"חתלתול צ'שייר," פתחה, בביישנות מה, כי לא ידעה כלל אם הכינוי ימצא חן בעיניו: אבל הוא רק הרחיב מעט את חיוכו. "נו, עד עכשיו הוא מרוצה," חשבה אליס, והמשיכה. "תואיל בבקשה לומר לי לאיזה כיוון אני צריכה ללכת מכאן?"
"זה תלוי מאוד לאן את רוצה להגיע," אמר החתול.
"לא כל כך אכפת לי לאן—" אמרה אליס.
"אז לא משנה לאיזה כיוון תלכי," אמר החתול.
"—כל עוד אגיע לאנשהו," הוסיפה אליס כהסבר.
"אה, לשם את בטוח תגיעי," אמר החתול, "אם רק תלכי מספיק זמן."
אליס הרגישה שאי אפשר להכחיש את זה, ולכן ניסתה שאלה אחרת. "איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?"
"בכיוון ההוא," אמר החתול, ונופף סביב בכפו הימנית, "גר כובען: ובכיוון ההוא," ונופף בכפו האחרת, "גר ארנב מרץ. בקרי אצל מי שתרצי: שניהם משוגעים."
"אבל אני לא רוצה ללכת בין משוגעים," העירה אליס.
"אה, את זה אי אפשר למנוע," אמר החתול: "כולנו משוגעים כאן. אני משוגע. את משוגעת."
"איך אתה יודע שאני משוגעת?" אמרה אליס.
"את בטח משוגעת," אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן."
אליס לא חשבה שזו הוכחה כלל; אבל המשיכה, "ואיך אתה יודע שאתה משוגע?"
"קודם כול," אמר החתול, "כלב אינו משוגע. את מסכימה?"
"נדמה לי שכן," אמרה אליס.
"ובכן," המשיך החתול, "את מבינה, כלב נוהם כשהוא כועס, ומכשכש בזנבו כשהוא מרוצה. ואילו אני נוהם כשאני מרוצה, ומכשכש בזנבי כשאני כועס. לכן אני משוגע."
"אני קוראת לזה גרגור, לא נהימה," אמרה אליס.
"קראי לזה איך שתרצי," אמר החתול. "את משחקת היום קרוקט עם המלכה?"
"הייתי רוצה מאוד," אמרה אליס, "אבל עוד לא הזמינו אותי."
"תראי אותי שם," אמר החתול, ונעלם.
אליס לא הופתעה מזה במיוחד, כל כך התרגלה כבר לכך שקורים דברים משונים. בעודה מביטה במקום שבו היה, הוא הופיע פתאום שוב.
"דרך אגב, מה עלה בגורל התינוק?" אמר החתול. "כמעט שכחתי לשאול."
"הוא הפך לחזיר," אמרה אליס בשקט, ממש כאילו החתול חזר בדרך טבעית.
"חשבתי שזה מה שיקרה," אמר החתול, ונעלם שוב.
אליס חיכתה מעט, בתקווה למחצה לראות אותו שוב, אבל הוא לא הופיע, ואחרי דקה או שתיים הלכה בכיוון שבו, כך נאמר, גר ארנב מרץ. "כובענים כבר ראיתי," אמרה לעצמה; "ארנב מרץ יהיה הרבה יותר מעניין, ואולי, מכיוון שעכשיו מאי, הוא לא יהיה משוגע לגמרי—לפחות לא משוגע כמו שהיה במרץ." בעודה אומרת זאת, הרימה את עיניה, והנה שוב החתול, יושב על ענף של עץ.
"אמרת חזיר, או חציר?" אמר החתול.
"אמרתי חזיר," השיבה אליס; "והלוואי שלא היית מופיע ונעלם כל הזמן כל כך פתאום: אתה גורם לסחרחורת."
"בסדר," אמר החתול; והפעם נעלם לאט מאוד, החל מקצה הזנב, וכלה בחיוך, שנשאר עוד זמן־מה אחרי שכל השאר נעלם.
"נו! ראיתי הרבה פעמים חתול בלי חיוך," חשבה אליס; "אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי משונה שראיתי בחיים!"
היא לא הלכה עוד הרבה עד שראתה את ביתו של ארנב מרץ: היא חשבה שזה בטח הבית הנכון, כי הארובות היו בצורת אוזניים והגג היה מסוכך בפרווה. הבית היה גדול כל כך, שלא רצתה להתקרב עד שכרסמה עוד מן הפיסה השמאלית של הפטרייה, והגביהה את עצמה לכשתי רגל: וגם אז ניגשה אליו בביישנות למדי, ואמרה לעצמה "ומה אם הוא בכל זאת משוגע לגמרי! כמעט הלוואי שהייתי הולכת לבקר את הכובען במקום!"
Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.
↑ Top