Classica Labs

← Alice's Adventures in Wonderland

Chapter 7

פרק 7: מסיבת תה משוגעת

≈ 9 min

מול הבית, מתחת לעץ, היה ערוך שולחן, וארנב מרץ והכובען שתו לידו תה: ביניהם ישב מנמנם, ישן שינה עמוקה, והשניים האחרים השתמשו בו ככרית, השעינו עליו את מרפקיהם, ודיברו מעל לראשו. "לא נוח בכלל בשביל המנמנם," חשבה אליס; "רק שמכיוון שהוא ישן, אני מניחה שלא אכפת לו."

השולחן היה גדול, אבל שלושתם הצטופפו יחד בפינה אחת שלו: "אין מקום! אין מקום!" קראו כשראו את אליס מתקרבת. "יש המון מקום!" אמרה אליס בכעס, והתיישבה בכורסה גדולה בקצה אחד של השולחן.

"קחי קצת יין," אמר ארנב מרץ בקול מעודד.

אליס הביטה סביב השולחן, אבל לא היה עליו דבר מלבד תה. "אני לא רואה שום יין," העירה.

"אין," אמר ארנב מרץ.

"אז לא היה זה מנומס במיוחד מצדך להציע אותו," אמרה אליס בכעס.

"לא היה זה מנומס במיוחד מצדך להתיישב בלי שהזמינו אותך," אמר ארנב מרץ.

"לא ידעתי שזה השולחן שלכם," אמרה אליס; "הוא ערוך להרבה יותר משלושה."

"השיער שלך צריך תספורת," אמר הכובען. הוא הביט באליס זמן־מה בסקרנות רבה, וזה היה המשפט הראשון שאמר.

"כדאי שתלמד לא להעיר הערות אישיות," אמרה אליס בחומרה מה; "זה גס רוח מאוד."

הכובען פקח את עיניו לרווחה כששמע זאת; אבל כל מה שהוא אמר היה, "במה דומה עורב לשולחן כתיבה?"

"נו, עכשיו יהיה קצת כיף!" חשבה אליס. "אני שמחה שהם התחילו לשאול חידות.—נדמה לי שאני יכולה לפתור את זה," הוסיפה בקול.

"את מתכוונת לומר שאת חושבת שתוכלי למצוא את התשובה?" אמר ארנב מרץ.

"בדיוק כך," אמרה אליס.

"אז את צריכה לומר את מה שאת מתכוונת," המשיך ארנב מרץ.

"אני אומרת," השיבה אליס בחיפזון; "לפחות—לפחות אני מתכוונת למה שאני אומרת—וזה אותו דבר, אתה יודע."

"זה בכלל לא אותו דבר!" אמר הכובען. "באותה מידה היית יכולה לומר שאני רואה מה שאני אוכל זה אותו דבר כמו אני אוכל מה שאני רואה!"

"באותה מידה היית יכולה לומר," הוסיף ארנב מרץ, "שאני אוהב מה שאני מקבל זה אותו דבר כמו אני מקבל מה שאני אוהב!"

"באותה מידה היית יכולה לומר," הוסיף המנמנם, שנראה כאילו הוא מדבר מתוך שינה, "שאני נושם כשאני ישן זה אותו דבר כמו אני ישן כשאני נושם!"

"אצלך זה באמת אותו דבר," אמר הכובען, וכאן נדמה השיחה, והחבורה ישבה דקה בשתיקה, בזמן שאליס חשבה על כל מה שזכרה על עורבים ועל שולחנות כתיבה, וזה לא היה הרבה.

הכובען היה הראשון ששבר את השתיקה. "איזה יום בחודש היום?" אמר, ופנה אל אליס: הוא הוציא את שעונו מן הכיס, והביט בו בדאגה, ניער אותו מדי פעם, והצמיד אותו לאוזנו.

אליס חשבה מעט, ואז אמרה "הרביעי."

"טעות של יומיים!" נאנח הכובען. "אמרתי לך שחמאה לא תתאים למנגנון!" הוסיף, והביט בכעס בארנב מרץ.

"זאת הייתה החמאה הכי טובה," השיב ארנב מרץ בענווה.

"כן, אבל כנראה נכנסו גם כמה פירורים," רטן הכובען: "לא היית צריך למרוח אותה בסכין הלחם."

ארנב מרץ לקח את השעון והביט בו בעגמומיות: אחר כך טבל אותו בכוס התה שלו, והביט בו שוב: אבל לא מצא דבר טוב יותר לומר מאשר את הערתו הראשונה, "זאת הייתה החמאה הכי טובה, אתה יודע."

אליס הציצה מעבר לכתפו בסקרנות מה. "איזה שעון מצחיק!" העירה. "הוא מראה את היום בחודש, ולא מראה מה השעה!"

"ולמה שיראה?" מלמל הכובען. "האם השעון שלך מראה לך איזו שנה עכשיו?"

"ודאי שלא," השיבה אליס בלי היסוס: "אבל זה מפני שהשנה נשארת אותה שנה זמן כל כך רב."

"וזה בדיוק המצב עם השעון שלי," אמר הכובען.

אליס הייתה מבולבלת נורא. להערה של הכובען לא היה, כך נראה, שום מובן, ובכל זאת זו הייתה עברית, אין ספק. "אני לא לגמרי מבינה אותך," אמרה, בנימוס ככל שיכלה.

"המנמנם שוב ישן," אמר הכובען, ושפך מעט תה חם על אפו.

המנמנם ניער את ראשו בקוצר רוח, ואמר, בלי לפקוח את עיניו, "כמובן, כמובן; בדיוק מה שעמדתי להעיר בעצמי."

"פתרת כבר את החידה?" אמר הכובען, ופנה שוב אל אליס.

"לא, אני מוותרת," השיבה אליס: "מה התשובה?"

"אין לי שמץ של מושג," אמר הכובען.

"גם לי לא," אמר ארנב מרץ.

אליס נאנחה בעייפות. "נדמה לי שאפשר לעשות משהו טוב יותר עם הזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן תשובות."

"אילו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת עליו כמו על חפץ שמבזבזים. הוא מישהו."

"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.

"ודאי שלא!" אמר הכובען, והניע את ראשו בבוז. "אני מעז לומר שאפילו לא דיברת עם הזמן מעולם!"

"אולי לא," השיבה אליס בזהירות: "אבל אני יודעת שכשאני לומדת מוזיקה אני צריכה להקיש את הזמנים."

"אה! זה מסביר הכול," אמר הכובען. "הוא לא סובל מכות. אבל אילו רק היית ביחסים טובים איתו, הוא היה עושה כמעט כל מה שתרצי עם השעון. למשל, נניח שהשעה תשע בבוקר, בדיוק הזמן להתחיל בשיעורים: היית צריכה רק ללחוש לזמן רמז, והופ, השעון מסתובב כהרף עין! אחת וחצי, זמן ארוחת צהריים!"

("הלוואי שזה היה ככה," אמר ארנב מרץ לעצמו בלחש.)

"זה היה נהדר, בהחלט," אמרה אליס מהורהרת: "אבל אז—לא הייתי רעבה, אתה מבין."

"אולי לא בהתחלה," אמר הכובען: "אבל היית יכולה להשאיר את השעה אחת וחצי כמה שתרצי."

"ככה אתה מסתדר?" שאלה אליס.

הכובען הניד את ראשו בעצב. "לא אני!" השיב. "רבנו במרץ שעבר—ממש לפני שהוא השתגע, את יודעת—" (הצביע בכפית התה שלו על ארנב מרץ,) "—זה היה בקונצרט הגדול שערכה מלכת הלבבות, והייתי צריך לשיר

'נַצְנֵץ, נַצְנֵץ, עֲטַלֵּפוֹן!מָה אַתָּה זוֹמֵם? אֵיזֶה רַעְיוֹן?'

את מכירה את השיר, אולי?"

"שמעתי משהו דומה," אמרה אליס.

"הוא ממשיך, את יודעת," המשיך הכובען, "כך:—

'מֵעַל הָעוֹלָם אַתָּה דּוֹאֶה,כְּמַגַּשׁ תֵּה בָּרָקִיעַ הַנָּאֶה.נַצְנֵץ, נַצְנֵץ—'"

כאן התנער המנמנם, והתחיל לשיר מתוך שינה "נַצְנֵץ, נַצְנֵץ, נַצְנֵץ, נַצְנֵץ—" והמשיך כל כך הרבה זמן שנאלצו לצבוט אותו כדי שיפסיק.

"ובכן, בקושי סיימתי את הבית הראשון," אמר הכובען, "כשהמלכה קפצה ממקומה וצרחה, 'הוא רוצח את הזמן! ערפו את ראשו!'"

"איזו אכזריות נוראה!" קראה אליס.

"ומאז," המשיך הכובען בקול נוגה, "הוא לא עושה שום דבר שאני מבקש! עכשיו השעה תמיד שש."

רעיון מבריק עלה בראשה של אליס. "זאת הסיבה שיש כאן כל כך הרבה כלי תה?" שאלה.

"כן, זהו זה," אמר הכובען באנחה: "תמיד שעת תה, ואין לנו זמן לשטוף את הכלים בין לבין."

"אז אתם כל הזמן מתקדמים סביב השולחן, אני מניחה?" אמרה אליס.

"בדיוק כך," אמר הכובען: "ככל שהכלים מתלכלכים."

"אבל מה קורה כשאתם מגיעים שוב להתחלה?" העזה אליס לשאול.

"מה דעתכם שנחליף נושא," קטע אותה ארנב מרץ בפיהוק. "זה כבר מתחיל לשעמם אותי. אני מצביע שהעלמה הצעירה תספר לנו סיפור."

"אני חוששת שאני לא יודעת אף סיפור," אמרה אליס, מבוהלת למדי מן ההצעה.

"אז המנמנם יספר!" קראו שניהם. "התעורר, מנמנם!" והם צבטו אותו משני הצדדים בבת אחת.

המנמנם פקח את עיניו לאט. "לא ישנתי," אמר בקול צרוד וחלש: "שמעתי כל מילה שאמרתם, חבר'ה."

"ספר לנו סיפור!" אמר ארנב מרץ.

"כן, בבקשה!" התחננה אליס.

"ותעשה את זה מהר," הוסיף הכובען, "אחרת תירדם שוב לפני שתגמור."

"היו היו פעם שלוש אחיות קטנות," פתח המנמנם בחיפזון רב; "ושמותיהן היו אלסי, לייסי וטילי; והן גרו בתחתית של באר—"

"ממה הן חיו?" אמרה אליס, שתמיד גילתה עניין רב בשאלות של אכילה ושתייה.

"הן חיו על דבש," אמר המנמנם, אחרי שחשב דקה או שתיים.

"הן לא יכלו לעשות את זה, אתה יודע," העירה אליס בעדינות; "הן היו חולות."

"והן אכן היו," אמר המנמנם; "חולות מאוד."

אליס ניסתה לדמיין לעצמה איך נראים חיים משונים כאלה, אבל זה בלבל אותה יותר מדי, ולכן המשיכה: "אבל למה הן גרו בתחתית של באר?"

"קחי עוד קצת תה," אמר ארנב מרץ לאליס, ברצינות רבה.

"עוד לא קיבלתי כלום," השיבה אליס בקול נעלב, "אז אני לא יכולה לקחת עוד."

"את מתכוונת שאת לא יכולה לקחת פחות," אמר הכובען: "קל מאוד לקחת יותר מכלום."

"אף אחד לא שאל את דעתך שלך," אמרה אליס.

"מי מעיר הערות אישיות עכשיו?" שאל הכובען בניצחון.

אליס לא ממש ידעה מה לומר על זה: אז היא מזגה לעצמה תה ולקחה לחם וחמאה, ואחר כך פנתה אל המנמנם, וחזרה על שאלתה. "למה הן גרו בתחתית של באר?"

המנמנם שוב חשב על זה דקה או שתיים, ואז אמר, "זאת הייתה באר של דבש."

"אין דבר כזה!" התחילה אליס בכעס רב, אבל הכובען וארנב מרץ אמרו "שש! שש!" והמנמנם העיר בזעף, "אם את לא יכולה להתנהג בנימוס, כדאי שתגמרי את הסיפור בעצמך."

"לא, בבקשה, המשך!" אמרה אליס בענווה רבה; "לא אפריע שוב. אני מניחה שאולי יש אחת."

"אחת, באמת!" אמר המנמנם בכעס. אבל הוא הסכים להמשיך. "וכך שלוש האחיות הקטנות האלה—הן למדו לשאוב, את יודעת—"

"מה הן שאבו?" אמרה אליס, ששכחה לגמרי את הבטחתה.

"דבש," אמר המנמנם, והפעם בלי לחשוב בכלל.

"אני רוצה כוס נקייה," קטע הכובען: "בואו נזוז כולנו מקום אחד."

הוא זז בעודו מדבר, והמנמנם בא אחריו: ארנב מרץ עבר למקומו של המנמנם, ואליס, בלי חשק רב, תפסה את מקומו של ארנב מרץ. הכובען היה היחיד שהרוויח משהו מן ההחלפה: ומצבה של אליס היה גרוע בהרבה מקודם, כי ארנב מרץ בדיוק הפך את כד החלב לתוך הצלחת שלו.

אליס לא רצתה להעליב שוב את המנמנם, ולכן פתחה בזהירות רבה: "אבל אני לא מבינה. מאיפה הן שאבו את הדבש?"

"אפשר לשאוב מים מבאר מים," אמר הכובען; "אז הייתי חושב שאפשר לשאוב דבש מבאר דבש—נכון, טיפשה?"

"אבל הן היו בתוך הבאר," אמרה אליס למנמנם, ובחרה שלא לשים לב להערה האחרונה.

"ודאי שהיו," אמר המנמנם; "—בְּאֵר הֵיטֵב."

התשובה הזאת בלבלה כל כך את אליס המסכנה, שהיא נתנה למנמנם להמשיך זמן־מה בלי להפריע לו.

"הן למדו לשאוב," המשיך המנמנם, מפהק ומשפשף את עיניו, כי הוא נעשה ישנוני מאוד; "והן שאבו כל מיני דברים—כל דבר שמתחיל במ'—"

"למה במ'?" אמרה אליס.

"למה לא?" אמר ארנב מרץ.

אליס שתקה.

המנמנם כבר עצם בינתיים את עיניו, והתחיל לשקוע בתנומה; אבל כשהכובען צבט אותו, התעורר שוב בצווחה קטנה, והמשיך: "—שמתחיל במ', כמו מלכודות עכברים, ומולד הירח, ומזכרות, ומה־לי־הכי—את יודעת שאומרים על דברים מה לי הכי ומה לי הכי—ראית פעם דבר כזה, ששואבים ממנו מה־לי־הכי?"

"באמת, עכשיו כשאתה שואל אותי," אמרה אליס, מבולבלת מאוד, "אני לא חושבת—"

"אז את לא צריכה לדבר," אמר הכובען.

את גסות הרוח הזאת אליס כבר לא יכלה לשאת: היא קמה בשאט נפש, והלכה משם; המנמנם נרדם מיד, ואף אחד מן האחרים לא שם לב כלל ללכתה, אף שהביטה לאחור פעם או פעמיים, בתקווה למחצה שיקראו לה לחזור: בפעם האחרונה שראתה אותם, הם ניסו להכניס את המנמנם לתוך קומקום התה.

"בכל מקרה, לעולם לא אלך לשם שוב!" אמרה אליס בעודה מפלסת את דרכה ביער. "זאת מסיבת התה הכי טיפשית שהייתי בה בכל חיי!"

בדיוק כשאמרה זאת, הבחינה שבאחד העצים יש דלת שמובילה ישר לתוכו. "זה מוזר מאוד!" חשבה. "אבל הכול מוזר היום. נדמה לי שאני יכולה להיכנס מיד." ונכנסה.

שוב מצאה את עצמה באולם הארוך, קרוב לשולחן הזכוכית הקטן. "עכשיו אסתדר טוב יותר הפעם," אמרה לעצמה, והתחילה בכך שלקחה את מפתח הזהב הקטן, ופתחה את הדלת שהובילה לגן. אחר כך ניגשה לכרסם מן הפטרייה (היא שמרה פיסה ממנה בכיס) עד שגובהה היה כרגל אחת: ואז הלכה לאורך המעבר הקטן: ואז—מצאה את עצמה סוף סוף בגן היפה, בין ערוגות הפרחים הזוהרים והמזרקות הצוננות.

Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.

↑ Top