Classica Labs

← Alice's Adventures in Wonderland

Chapter 8

פרק 8: מגרש הקרוקט של המלכה

≈ 9 min

שיח ורדים גדול עמד סמוך לכניסה לגן: הוורדים שצמחו עליו היו לבנים, אבל שלושה גננים עמדו לידו, וצבעו אותם באדום במרץ. אליס חשבה שזה דבר משונה מאוד, והתקרבה כדי להתבונן בהם, ובדיוק כשהגיעה אליהם שמעה אחד מהם אומר, "תיזהר, חמש! אל תתיז עליי צבע ככה!"

"לא יכולתי שלא," אמר חמש בקול זעוף; "שבע דחף לי את המרפק."

על כך הרים שבע את עיניו ואמר, "יפה מאוד, חמש! תמיד להטיל את האשמה על אחרים!"

"אתה מוטב שתשתוק!" אמר חמש. "שמעתי את המלכה אומרת רק אתמול שמגיע לך שיערפו את ראשך!"

"על מה?" אמר זה שדיבר ראשון.

"זה לא עניינך, שתיים!" אמר שבע.

"כן, זה כן עניינו!" אמר חמש, "ואני אגיד לו—זה היה על שהביא לטבחית פקעות צבעונים במקום בצלים."

שבע השליך את מכחולו, ובדיוק התחיל "ובכן, מכל הדברים הלא צודקים—" כשמבטו נפל במקרה על אליס, שעמדה והתבוננה בהם, והוא השתתק בבת אחת: גם האחרים הסתובבו, וכולם קדו קידה עמוקה.

"תואילו לומר לי," אמרה אליס, בביישנות מה, "למה אתם צובעים את הוורדים האלה?"

חמש ושבע לא אמרו דבר, אבל הביטו בשתיים. שתיים פתח בקול נמוך, "נו, העניין הוא, את מבינה, עלמה, שפה היה צריך להיות שיח ורדים אדום, ואנחנו שתלנו לבן בטעות; ואם המלכה תגלה את זה, יערפו את ראשי כולנו, את יודעת. אז את מבינה, עלמה, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לפני שהיא באה, כדי—" ברגע זה קרא חמש, שהביט בדאגה מעבר לגן, "המלכה! המלכה!" ושלושת הגננים השתטחו מיד על פניהם. נשמע קול צעדים רבים, ואליס הסתובבה, להוטה לראות את המלכה.

תחילה באו עשרה חיילים נושאי אלות; כולם היו בצורתם של שלושת הגננים, מלבניים ושטוחים, וידיהם ורגליהם בפינות: אחריהם עשרת אנשי החצר; אלה היו מעוטרים כולם ביהלומים, וצעדו שניים שניים, כמו החיילים. אחריהם באו ילדי המלוכה; היו עשרה כאלה, והחמודים הקטנים באו בקפיצות עליזות יד ביד, זוגות זוגות: כולם היו מעוטרים בלבבות. אחריהם באו האורחים, רובם מלכים ומלכות, וביניהם זיהתה אליס את הארנב הלבן: הוא דיבר בחיפזון ובעצבנות, חייך לכל דבר שנאמר, ועבר בלי לשים לב אליה. אחריו בא נסיך הלבבות, נושא את כתר המלך על כרית קטיפה ארגמנית; ואחרונים בתהלוכה המפוארת הזאת באו מלך הלבבות ומלכת הלבבות.

אליס התלבטה אם לא כדאי לה להשתטח על פניה כמו שלושת הגננים, אבל לא זכרה ששמעה אי־פעם על כלל כזה בתהלוכות; "וחוץ מזה, מה התועלת בתהלוכה," חשבה, "אם כל האנשים צריכים לשכב על פניהם, כך שלא יוכלו לראות אותה?" אז היא נשארה לעמוד במקומה, וחיכתה.

כשהגיעה התהלוכה מול אליס, נעצרו כולם והביטו בה, והמלכה אמרה בחומרה "מי זאת?" היא אמרה את זה לנסיך הלבבות, שרק קד וחייך בתשובה.

"אידיוט!" אמרה המלכה, והניעה את ראשה בקוצר רוח; ופנתה אל אליס והמשיכה, "מה שמך, ילדה?"

"שמי אליס, אם יואיל הוד מלכותך," אמרה אליס בנימוס רב; אבל הוסיפה לעצמה, "הרי בסך הכול הם חפיסת קלפים. אין לי סיבה לפחד מהם!"

"ומי אלה?" אמרה המלכה, והצביעה על שלושת הגננים ששכבו סביב שיח הוורדים; כי, אתם מבינים, מכיוון שהם שכבו על פניהם, והדוגמה על גבם הייתה זהה לשאר החפיסה, היא לא יכלה לדעת אם הם גננים, או חיילים, או אנשי חצר, או שלושה מילדיה שלה.

"איך אני אמורה לדעת?" אמרה אליס, מופתעת מאומץ לבה שלה. "זה לא עניין שלי."

המלכה האדימה מזעם, ואחרי שנעצה בה מבט רגע כמו חיית פרא, צרחה "ערפו את ראשה! ערפו—"

"שטויות!" אמרה אליס, בקול רם ונחרץ מאוד, והמלכה השתתקה.

המלך הניח את ידו על זרועה, ואמר בביישנות "שקלי, יקירתי: היא רק ילדה!"

המלכה הסתובבה ממנו בכעס, ואמרה לנסיך "הפוך אותם!"

הנסיך עשה זאת, בזהירות רבה, ברגל אחת.

"קומו!" אמרה המלכה, בקול צווחני ורם, ושלושת הגננים קפצו מיד על רגליהם, והתחילו לקוד למלך, למלכה, לילדי המלוכה, ולכל השאר.

"די עם זה!" צרחה המלכה. "אתם עושים לי סחרחורת." ואז, כשפנתה אל שיח הוורדים, המשיכה, "מה עשיתם כאן?"

"אם יואיל הוד מלכותה," אמר שתיים, בקול עניו מאוד, וכרע על ברך אחת בעודו מדבר, "ניסינו—"

"אני רואה!" אמרה המלכה, שבינתיים בחנה את הוורדים. "ערפו את ראשיהם!" והתהלוכה המשיכה הלאה, ושלושה מן החיילים נשארו מאחור כדי להוציא להורג את הגננים האומללים, שרצו אל אליס לבקש הגנה.

"לא יערפו את ראשיכם!" אמרה אליס, ושמה אותם בעציץ גדול שעמד בקרבת מקום. שלושת החיילים שוטטו דקה או שתיים, וחיפשו אותם, ואחר כך צעדו בשקט אחרי האחרים.

"ראשיהם נערפו?" צעקה המלכה.

"ראשיהם אינם, אם יואיל הוד מלכותה!" צעקו החיילים בתשובה.

"יפה מאוד!" צעקה המלכה. "את יודעת לשחק קרוקט?"

החיילים שתקו, והביטו באליס, כי ברור היה שהשאלה מופנית אליה.

"כן!" צעקה אליס.

"אז בואי!" שאגה המלכה, ואליס הצטרפה לתהלוכה, ותהתה מאוד מה יקרה עכשיו.

"זה—זה יום יפה מאוד!" אמר קול ביישני לצדה. היא הלכה ליד הארנב הלבן, שהציץ בדאגה בפניה.

"מאוד," אמרה אליס: "—איפה הדוכסית?"

"שקט! שקט!" אמר הארנב בקול נמוך ונחפז. הוא הביט בדאגה מעבר לכתפו בעודו מדבר, ואז התרומם על קצות אצבעותיו, קירב את פיו לאוזנה, ולחש "היא נידונה למוות."

"על שום מה?" אמרה אליס.

"אמרת 'שומו שמיים!'?" שאל הארנב.

"לא, לא אמרתי," אמרה אליס: "אני בכלל לא חושבת שזה נורא כל כך. אמרתי 'על שום מה?'"

"היא סטרה למלכה על האוזניים—" פתח הארנב. אליס פלטה צווחת צחוק קטנה. "אוי, שקט!" לחש הארנב בקול מבוהל. "המלכה תשמע אותך! את מבינה, היא איחרה קצת, והמלכה אמרה—"

"למקומות!" צעקה המלכה בקול רעם, ואנשים התחילו להתרוצץ לכל הכיוונים, ונתקלו זה בזה; אבל תוך דקה או שתיים התמקמו, והמשחק התחיל. אליס חשבה שמעולם לא ראתה מגרש קרוקט משונה כזה בחייה; הוא היה כולו תלמים ורכסים; הכדורים היו קיפודים חיים, המקלות פלמינגו חיים, והחיילים נאלצו להתקפל ולעמוד על ידיהם ורגליהם, כדי ליצור את הקשתות.

הקושי העיקרי שמצאה אליס בהתחלה היה בטיפול בפלמינגו שלה: היא הצליחה לתחוב את גופו, בנוחות למדי, מתחת לזרועה, כשרגליו משתלשלות למטה, אבל בדרך כלל, בדיוק כשיישרה יפה את צווארו, ועמדה להכות בראשו בקיפוד, הוא היה מסתובב ומביט מעלה בפניה, בהבעה מבולבלת כל כך שלא יכלה שלא לפרוץ בצחוק: וכשכבר הורידה את ראשו, ועמדה להתחיל מחדש, היה מרגיז מאוד לגלות שהקיפוד התפרש וזוחל לו משם: חוץ מכל זה, בדרך כלל היה תלם או רכס בדרך לכל מקום שאליו רצתה לשלוח את הקיפוד, ומכיוון שהחיילים המקופלים קמו כל הזמן והלכו לחלקים אחרים של המגרש, הגיעה אליס עד מהרה למסקנה שזה באמת משחק קשה מאוד.

כל השחקנים שיחקו בבת אחת בלי לחכות לתורם, רבו כל הזמן, ונאבקו על הקיפודים; ותוך זמן קצר מאוד המלכה התמלאה זעם, והתהלכה ורקעה ברגליה, וצעקה "ערפו את ראשו!" או "ערפו את ראשה!" בערך פעם בדקה.

אליס התחילה להרגיש לא בנוח: נכון, עדיין לא היה לה שום ריב עם המלכה, אבל ידעה שזה עלול לקרות בכל רגע, "ואז," חשבה, "מה יהיה איתי? הם אוהבים נורא לערוף ראשים כאן; הפלא הגדול הוא שמישהו עוד נשאר בחיים!"

היא חיפשה סביבה דרך לברוח, ותהתה אם תוכל להסתלק בלי שיראו אותה, כשהבחינה במראה משונה באוויר: בהתחלה זה בלבל אותה מאוד, אבל אחרי שהתבוננה בו דקה או שתיים, הבינה שזה חיוך, ואמרה לעצמה "זה חתול צ'שייר: עכשיו יהיה לי עם מי לדבר."

"איך הולך לך?" אמר החתול, ברגע שהופיע די פה כדי שיוכל לדבר.

אליס חיכתה עד שהופיעו העיניים, ואז הנהנה. "אין טעם לדבר איתו," חשבה, "עד שיופיעו האוזניים, או לפחות אחת מהן." כעבור דקה הופיע הראש כולו, ואז הניחה אליס את הפלמינגו שלה, והתחילה לתאר את המשחק, שמחה מאוד שיש מי שיקשיב לה. נראה שהחתול חשב שעכשיו נראה ממנו מספיק, ויותר ממנו לא הופיע.

"אני לא חושבת שהם משחקים בהגינות בכלל," פתחה אליס, בקול מתלונן למדי, "וכולם רבים כל כך נורא שאי אפשר לשמוע את עצמך מדבר—ונראה שאין להם שום חוקים מסוימים; לפחות, אם יש, אף אחד לא מקפיד עליהם—ואין לך מושג כמה זה מבלבל שכל הדברים חיים; למשל, הקשת שאני צריכה לעבור בה עכשיו מטיילת לה בקצה השני של המגרש—ובדיוק עכשיו הייתי מקרקטת את הקיפוד של המלכה, אלא שהוא ברח כשראה את שלי מתקרב!"

"ואיך המלכה מוצאת חן בעינייך?" אמר החתול בקול נמוך.

"בכלל לא," אמרה אליס: "היא כל כך—" בדיוק אז הבחינה שהמלכה ממש מאחוריה, ומקשיבה: אז המשיכה, "—קרובה לניצחון, שכמעט לא שווה לגמור את המשחק."

המלכה חייכה והמשיכה הלאה.

"עם מי את מדברת?" אמר המלך, ניגש אל אליס, והביט בראשו של החתול בסקרנות רבה.

"זה ידיד שלי—חתול צ'שייר," אמרה אליס: "הרשה לי להציג אותו."

"המראה שלו לא מוצא חן בעיניי בכלל," אמר המלך: "אבל הוא רשאי לנשק את ידי אם הוא רוצה."

"אני מעדיף שלא," העיר החתול.

"אל תהיה חצוף," אמר המלך, "ואל תסתכל עליי ככה!" הוא נעמד מאחורי אליס בעודו מדבר.

"גם חתול רשאי להביט במלך," אמרה אליס. "קראתי את זה באיזה ספר, אבל אני לא זוכרת איפה."

"ובכן, צריך לסלק אותו," אמר המלך בנחרצות רבה, וקרא למלכה, שעברה שם באותו רגע, "יקירתי! הייתי רוצה שתסלקי את החתול הזה!"

למלכה הייתה רק דרך אחת ליישב כל קושי, גדול או קטן. "ערפו את ראשו!" אמרה, בלי אפילו להסתובב.

"אביא את התליין בעצמי," אמר המלך בלהיטות, ומיהר משם.

אליס חשבה שכדאי לה לחזור, ולראות איך מתקדם המשחק, כששמעה את קולה של המלכה מרחוק, צורח בזעם. היא כבר שמעה אותה דנה שלושה מן השחקנים למוות על שהחמיצו את תורם, והמצב לא מצא חן בעיניה בכלל, כי המשחק היה בבלבול כזה שלעולם לא ידעה אם תורה או לא. אז הלכה לחפש את הקיפוד שלה.

הקיפוד היה עסוק בקטטה עם קיפוד אחר, ואליס חשבה שזו הזדמנות מצוינת לקרקט אחד מהם בעזרת השני: הקושי היחיד היה שהפלמינגו שלה עבר לצד השני של הגן, ואליס ראתה אותו מנסה בחוסר אונים לעוף אל עץ.

עד שתפסה את הפלמינגו והחזירה אותו, הקטטה כבר נגמרה, ושני הקיפודים נעלמו מן העין: "אבל זה לא משנה הרבה," חשבה אליס, "כי כל הקשתות נעלמו מן הצד הזה של המגרש." אז תחבה אותו מתחת לזרועה, כדי שלא יברח שוב, וחזרה לשיחה נוספת עם ידידה.

כשחזרה אל חתול צ'שייר, הופתעה למצוא סביבו המון גדול למדי: היה ויכוח בין התליין, המלך והמלכה, שדיברו שלושתם בבת אחת, בעוד כל השאר שתקו לגמרי, ונראו מאוד לא בנוח.

ברגע שהופיעה אליס, פנו אליה שלושתם שתכריע בשאלה, וחזרו לפניה על טיעוניהם, אבל מכיוון שכולם דיברו בבת אחת, היה לה קשה מאוד להבין מה בדיוק אמרו.

הטיעון של התליין היה, שאי אפשר לערוף ראש אם אין גוף לערוף אותו ממנו: שמעולם לא נאלץ לעשות דבר כזה, ושהוא לא מתכוון להתחיל בכך בגילו שלו.

הטיעון של המלך היה, שכל דבר שיש לו ראש אפשר לערוף, ושאל לו לדבר שטויות.

הטיעון של המלכה היה, שאם לא ייעשה משהו בעניין בפחות מרגע, היא תוציא את כולם להורג, אחד אחד. (ההערה האחרונה הזאת היא שגרמה לכל החבורה להיראות רצינית ומודאגת כל כך.)

אליס לא מצאה דבר אחר לומר מלבד "הוא שייך לדוכסית: כדאי שתשאלו אותה על זה."

"היא בכלא," אמרה המלכה לתליין: "הבא אותה הנה." והתליין יצא לדרך כחץ מקשת.

ראשו של החתול התחיל לדהות ברגע שהתליין הלך, ועד שחזר עם הדוכסית, הוא נעלם לגמרי; אז המלך והתליין התרוצצו בפראות הנה והנה וחיפשו אותו, בזמן ששאר החבורה חזרה למשחק.

Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.

↑ Top