Classica Labs

← Alice's Adventures in Wonderland

Chapter 9

פרק 9: סיפורו של הצב המדומה

≈ 9 min

"את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני שמחה לראות אותך שוב, יקירתי הטובה!" אמרה הדוכסית, כשהשחילה את זרועה בחיבה בזרועה של אליס, והן הלכו יחד.

אליס שמחה מאוד למצוא אותה במצב רוח נעים כל כך, וחשבה לעצמה שאולי רק הפלפל הוא שעשה אותה פראית כל כך כשנפגשו במטבח.

"כשאני אהיה דוכסית," אמרה לעצמה (אם כי לא בקול מלא תקווה במיוחד), "לא יהיה במטבח שלי פלפל בכלל. מרק טוב מאוד גם בלי—אולי תמיד הפלפל הוא שעושה אנשים חמי מזג," המשיכה, מרוצה מאוד שגילתה כלל חדש מסוגו, "והחומץ שעושה אותם חמוצי פנים—והקמומיל שעושה אותם מרירים—ו—וסוכריות שעורה ודברים כאלה שעושים ילדים מתוקים. הלוואי שאנשים היו יודעים את זה: אז הם לא היו קמצנים כל כך בעניין, אתם יודעים—"

היא כבר שכחה לגמרי את הדוכסית, ונבהלה מעט כששמעה את קולה ממש ליד אוזנה. "את חושבת על משהו, יקירתי, וזה משכיח ממך לדבר. אני לא יכולה לומר לך כרגע מה מוסר ההשכל של זה, אבל אזכר בעוד רגע."

"אולי אין לזה מוסר השכל," העזה אליס להעיר.

"נו, נו, ילדה!" אמרה הדוכסית. "לכל דבר יש מוסר השכל, אם רק מוצאים אותו." והיא נצמדה עוד יותר לצדה של אליס בעודה מדברת.

אליס לא אהבה כל כך להיות צמודה אליה: ראשית, משום שהדוכסית הייתה מכוערת מאוד; ושנית, משום שהיא הייתה בדיוק בגובה הנכון להניח את סנטרה על כתפה של אליס, וזה היה סנטר חד באופן לא נוח. אבל היא לא רצתה להיות גסת רוח, ולכן סבלה את זה ככל שיכלה.

"המשחק מתנהל קצת יותר טוב עכשיו," אמרה, כדי להחזיק מעט את השיחה.

"כך הוא," אמרה הדוכסית: "ומוסר ההשכל של זה הוא—'הו, האהבה, האהבה, היא שמסובבת את העולם!'"

"מישהו אמר," לחשה אליס, "שהוא מסתובב כשכל אחד עוסק בענייניו שלו!"

"אה, טוב! זה פחות או יותר אותו דבר," אמרה הדוכסית, ונעצה את סנטרה הקטן והחד בכתפה של אליס כשהוסיפה, "ומוסר ההשכל של זה הוא—'שמרי על המובן, והצלצולים כבר ישמרו על עצמם.'"

"כמה היא אוהבת למצוא מוסר השכל בדברים!" חשבה אליס לעצמה.

"אני מעזה לומר שאת תוהה למה אני לא כורכת את זרועי סביב מותנייך," אמרה הדוכסית אחרי הפסקה: "הסיבה היא שאני לא בטוחה במזגו של הפלמינגו שלך. לנסות את הניסוי?"

"הוא עלול לעקוץ," השיבה אליס בזהירות, בלי שום רצון שינסו את הניסוי.

"נכון מאוד," אמרה הדוכסית: "פלמינגו וחרדל, שניהם עוקצים. ומוסר ההשכל של זה הוא—'לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב.'"

"רק שחרדל הוא לא ציפור," העירה אליס.

"צודקת, כרגיל," אמרה הדוכסית: "איזו דרך ברורה יש לך לנסח דברים!"

"זה מינרל, נדמה לי," אמרה אליס.

"ודאי שכן," אמרה הדוכסית, שנראתה מוכנה להסכים לכל מה שאליס אמרה; "יש כאן בסביבה מכרה חרדל גדול. ומוסר ההשכל של זה הוא—'ככל שירבו מכריי, ימעטו מכרייך.'"

"אה, אני יודעת!" קראה אליס, שלא הקשיבה להערה האחרונה, "זה ירק. זה לא נראה כמו ירק, אבל זה ירק."

"אני מסכימה איתך לגמרי," אמרה הדוכסית; "ומוסר ההשכל של זה הוא—'היי מה שהיית רוצה להיראות!'—או, אם תרצי שאנסח את זה בפשטות רבה יותר—'לעולם אל תדמייני את עצמך כמי שאינה אחרת ממה שאולי היה נראה לאחרים שמה שהיית או שאולי היית אינו אחר ממה שהיית היה נראה להם כאחר.'"

"נדמה לי שהייתי מבינה את זה טוב יותר," אמרה אליס בנימוס רב, "אילו היה לי את זה כתוב: אבל אני לא ממש מצליחה לעקוב כשאת אומרת את זה."

"זה כלום לעומת מה שהייתי יכולה לומר אילו רציתי," השיבה הדוכסית בקול מרוצה.

"בבקשה אל תטרחי לומר את זה ארוך יותר מזה," אמרה אליס.

"אוי, אל תדברי על טרחה!" אמרה הדוכסית. "אני נותנת לך במתנה את כל מה שאמרתי עד עכשיו."

"מתנה זולה למדי!" חשבה אליס. "אני שמחה שלא נותנים מתנות יום הולדת כאלה!" אבל לא העזה לומר את זה בקול.

"שוב חושבת?" שאלה הדוכסית, ונעצה שוב את סנטרה הקטן והחד.

"יש לי זכות לחשוב," אמרה אליס בחדות, כי התחילה להרגיש מעט מוטרדת.

"בדיוק אותה זכות," אמרה הדוכסית, "שיש לחזירים לעוף; ומוס—"

אבל כאן, להפתעתה הגדולה של אליס, גווע קולה של הדוכסית, ממש באמצע המילה האהובה עליה, מוסר, והזרוע שהייתה שלובה בזרועה התחילה לרעוד. אליס הרימה את עיניה, והנה עמדה מולן המלכה, בזרועות שלובות, וזועפת כמו סופת רעמים.

"יום יפה, הוד מלכותך!" פתחה הדוכסית בקול נמוך וחלש.

"עכשיו אני מזהירה אותך מראש," צעקה המלכה, ורקעה ברגלה בעודה מדברת; "או שאת עפה מכאן, או שהראש שלך עף, ובתוך חצי כהרף עין! בחרי!"

הדוכסית בחרה, ועפה משם ברגע.

"בואי נמשיך במשחק," אמרה המלכה לאליס; ואליס הייתה מבוהלת מכדי לומר מילה, אבל הלכה אחריה לאט חזרה אל מגרש הקרוקט.

שאר האורחים ניצלו את היעדרה של המלכה, ונחו בצל: אבל ברגע שראו אותה, מיהרו לחזור למשחק, והמלכה רק העירה שרגע אחד של עיכוב יעלה להם בחייהם.

כל הזמן ששיחקו לא חדלה המלכה לריב עם השחקנים האחרים, ולצעוק "ערפו את ראשו!" או "ערפו את ראשה!" את מי שגזרה עליו את דינו לקחו החיילים למעצר, וכמובן נאלצו להפסיק להיות קשתות כדי לעשות זאת, כך שבתוך חצי שעה בערך לא נותרו קשתות, וכל השחקנים, מלבד המלך, המלכה ואליס, היו במעצר ונידונים למוות.

אז הפסיקה המלכה, חסרת נשימה לגמרי, ואמרה לאליס, "ראית כבר את הצב המדומה?"

"לא," אמרה אליס. "אני אפילו לא יודעת מה זה צב מדומה."

"זה הדבר שממנו מכינים מרק צב מדומה," אמרה המלכה.

"מעולם לא ראיתי כזה, וגם לא שמעתי על כזה," אמרה אליס.

"אז בואי," אמרה המלכה, "והוא יספר לך את קורותיו."

כשהלכו יחד, שמעה אליס את המלך אומר בקול נמוך, לכל הנוכחים, "כולכם מקבלים חנינה." "נו, זה דבר טוב!" אמרה לעצמה, כי הרגישה אומללה מאוד בגלל מספר ההוצאות להורג שהמלכה ציוותה.

עד מהרה הגיעו אל גריפון, ששכב ישן שינה עמוקה בשמש. (אם אינכם יודעים מהו גריפון, הביטו בתמונה.) "קום, עצלן!" אמרה המלכה, "וקח את העלמה הצעירה הזאת לראות את הצב המדומה, ולשמוע את קורותיו. אני צריכה לחזור ולהשגיח על כמה הוצאות להורג שציוויתי;" והיא הלכה משם, והשאירה את אליס לבדה עם הגריפון. המראה של היצור לא מצא חן בעיני אליס במיוחד, אבל בסך הכול חשבה שלהישאר איתו יהיה בטוח בדיוק כמו ללכת אחרי המלכה הפראית ההיא: אז היא חיכתה.

הגריפון התיישב ושפשף את עיניו: אחר כך התבונן במלכה עד שנעלמה מן העין: ואז צחקק. "איזה כיף!" אמר הגריפון, חצי לעצמו, חצי לאליס.

"מה הכיף?" אמרה אליס.

"נו, היא," אמר הגריפון. "הכול דמיון שלה, זה: הם אף פעם לא מוציא להורג אף אחד לא, את יודעת. בואי!"

"כולם אומרים 'בואי!' כאן," חשבה אליס, בעודה הולכת לאט אחריו: "מעולם בחיי לא נתנו לי כל כך הרבה פקודות, מעולם!"

הם לא הלכו רחוק עד שראו את הצב המדומה מרחוק, יושב עצוב ובודד על מדף סלע קטן, וכשהתקרבו, שמעה אליס אותו נאנח כאילו לבו עומד להישבר. היא ריחמה עליו מאוד. "מה צערו?" שאלה את הגריפון, והגריפון ענה, כמעט באותן מילים כמו קודם, "הכול דמיון שלו, זה: אין לו שום צער לא, את יודעת. בואי!"

אז הם ניגשו אל הצב המדומה, שהביט בהם בעיניים גדולות מלאות דמעות, אבל לא אמר דבר.

"העלמה הזאתי פה," אמר הגריפון, "היא רוצה לדעת את הקורות שלך, היא רוצה."

"אספר לה אותם," אמר הצב המדומה בקול עמוק וחלול: "שבו, שניכם, ואל תאמרו מילה עד שאגמור."

אז הם התיישבו, ואיש לא דיבר במשך כמה דקות. אליס חשבה לעצמה, "אני לא מבינה איך הוא יוכל אי־פעם לגמור, אם הוא לא מתחיל." אבל היא חיכתה בסבלנות.

"פעם," אמר הצב המדומה לבסוף, באנחה עמוקה, "הייתי צב אמיתי."

אחרי המילים האלה באה שתיקה ארוכה מאוד, שהופרה רק בקריאה של "חקקררר!" מן הגריפון מדי פעם, ובהתייפחות הכבדה הבלתי פוסקת של הצב המדומה. אליס כמעט קמה ואמרה, "תודה לך, אדוני, על סיפורך המעניין," אבל לא יכלה שלא לחשוב שחייב להיות עוד המשך, ולכן ישבה בשקט ולא אמרה דבר.

"כשהיינו קטנים," המשיך הצב המדומה לבסוף, בשקט רב יותר, אף שעדיין התייפח מעט מדי פעם, "הלכנו לבית ספר בים. המורה היה צב זקן—קראנו לו מוּרֶנָה—"

"למה קראתם לו מורנה, אם הוא לא היה מורנה?" שאלה אליס.

"קראנו לו מורנה כי הוא היה מוֹרֵנוּ," אמר הצב המדומה בכעס: "באמת, את ממש קשת הבנה!"

"את צריכה להתבייש בעצמך ששאלת שאלה פשוטה כזאת," הוסיף הגריפון; ואז שניהם ישבו בשתיקה והביטו באליס המסכנה, שהרגישה מוכנה לשקוע באדמה. לבסוף אמר הגריפון לצב המדומה, "סע הלאה, חביבי! אל תמרח את זה כל היום!" והוא המשיך במילים האלה:

"כן, הלכנו לבית ספר בים, אף שאולי לא תאמיני—"

"מעולם לא אמרתי שאני לא מאמינה!" קטעה אותו אליס.

"אמרת," אמר הצב המדומה.

"שתקי!" הוסיף הגריפון, לפני שאליס הספיקה לדבר שוב. הצב המדומה המשיך.

"קיבלנו את החינוך הטוב ביותר—למעשה, הלכנו לבית הספר כל יום—"

"גם אני הלכתי לבית ספר יומי," אמרה אליס; "אתה לא צריך להתגאות כל כך."

"עם תוספות?" שאל הצב המדומה בדאגה מה.

"כן," אמרה אליס, "למדנו צרפתית ומוזיקה."

"וכביסה?" אמר הצב המדומה.

"בוודאי שלא!" אמרה אליס בכעס.

"אה! אז שלך לא היה בית ספר טוב באמת," אמר הצב המדומה בקול של הקלה גדולה. "אצלנו היה כתוב בסוף החשבון, 'צרפתית, מוזיקה, וכביסה—בתוספת תשלום.'"

"לא יכולת להזדקק לה הרבה," אמרה אליס; "כשגרים בקרקעית הים."

"לא הייתה לי אפשרות לממן את הלימוד שלה," אמר הצב המדומה באנחה. "לקחתי רק את הקורס הרגיל."

"מה זה היה?" שאלה אליס.

"קריעה וכתישה, כמובן, בתור התחלה," השיב הצב המדומה; "ואחר כך הענפים השונים של החשבון—חיבוק, חיסול, הכפשה וחילול."

"מעולם לא שמעתי על הכפשה," העזה אליס לומר. "מה זה?"

הגריפון הרים את שתי כפותיו בהפתעה. "מה! מעולם לא שמעת על להכפיש!" קרא. "את יודעת מה זה לפאר, אני מניח?"

"כן," אמרה אליס בהיסוס: "זה אומר—לעשות—משהו—מפואר—יותר."

"ובכן," המשיך הגריפון, "אם את לא יודעת מה זה להכפיש, את באמת פתיה."

אליס לא הרגישה שמעודדים אותה לשאול עוד שאלות על זה, ולכן פנתה אל הצב המדומה, ואמרה "מה עוד הייתם צריכים ללמוד?"

"נו, היה מסתוריה," השיב הצב המדומה, וספר את המקצועות על סנפיריו, "—מסתוריה, עתיקה וחדשה, עם ימוגרפיה: ואחר כך פיתול—מורה הפיתול היה צלופח ים זקן, שהיה בא פעם בשבוע: הוא לימד אותנו פיתול, שרבוב, וצניחה בצבעי שמן."

"ואיך זה היה?" אמרה אליס.

"נו, אני לא יכול להראות לך בעצמי," אמר הצב המדומה: "אני נוקשה מדי. והגריפון אף פעם לא למד את זה."

"לא היה זמן," אמר הגריפון: "אבל הלכתי למורה ללשונות הקלאסיות. הוא היה סרטן זקן, זה מה שהוא היה."

"אני אף פעם לא הלכתי אליו," אמר הצב המדומה באנחה: "הוא לימד לעגנית ויגונית, כך היו אומרים."

"נכון, נכון," אמר הגריפון, נאנח בתורו; ושני היצורים הסתירו את פניהם בכפותיהם.

"וכמה שעות ביום למדתם?" אמרה אליס, ממהרת להחליף נושא.

"עשר שעות ביום הראשון," אמר הצב המדומה: "תשע בשני, וכן הלאה."

"איזו תוכנית משונה!" קראה אליס.

"בגלל זה קוראים לזה קורס," העיר הגריפון: "כי הוא קורס מיום ליום."

זה היה רעיון חדש לגמרי בשביל אליס, והיא חשבה עליו מעט לפני שהעירה את ההערה הבאה שלה. "אז היום האחד עשר היה בטח יום חופש?"

"ודאי שהיה," אמר הצב המדומה.

"ואיך הסתדרתם ביום השנים עשר?" המשיכה אליס בלהיטות.

"די כבר עם הקורס," קטע אותה הגריפון בקול נחרץ מאוד: "ספר לה עכשיו משהו על המשחקים."

Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.

↑ Top