Chapter 2
פרק 2: בריכת הדמעות
"מוּזָרֵר וּמוּזָרֵר!" קראה אליס (היא הופתעה כל כך, שלרגע שכחה לגמרי איך מדברים עברית נכונה); "עכשיו אני נפתחת כמו הטלסקופ הגדול ביותר שהיה אי־פעם! שלום, רגליים!" (כי כשהביטה למטה אל רגליה, הן נראו כמעט נעלמות מן העין, כל כך התרחקו). "הו, רגליים קטנות ומסכנות שלי, מעניין מי ינעל לכן נעליים וגרביים מעכשיו, יקירותיי? אני בוודאי לא אוכל! אהיה רחוקה מדי בשביל לטרוח בשבילכן: תצטרכו להסתדר כמיטב יכולתכן;—אבל אני צריכה להיות נחמדה אליהן," חשבה אליס, "אחרת אולי הן לא ילכו לאן שאני רוצה ללכת! נראה: אתן להן זוג מגפיים חדש בכל חג מולד."
והיא המשיכה לתכנן לעצמה איך תעשה את זה. "אצטרך לשלוח אותן עם המוביל," חשבה; "ואיזה מצחיק זה יהיה, לשלוח מתנות לרגליים של עצמך! ואיזו משונה תיראה הכתובת!
לכבוד האדון כף־רגל־ימין של אליס, שטיחון האח, ליד מגן האש, (באהבה רבה, אליס).
אוי ואבוי, איזה שטויות אני מדברת!"
בדיוק אז נחבט ראשה בתקרת האולם: למעשה, גובהה עכשיו היה יותר מתשע רגל, והיא מיד לקחה את מפתח הזהב הקטן ומיהרה אל דלת הגן.
אליס המסכנה! כל מה שיכלה לעשות, כשהיא שוכבת על הצד, היה להציץ בעין אחת אל הגן; אבל לעבור דרך הדלת היה חסר סיכוי יותר מתמיד: היא התיישבה והתחילה לבכות שוב.
"את צריכה להתבייש בעצמך," אמרה אליס, "ילדה גדולה כמוך," (ובצדק אמרה זאת) "להמשיך לבכות ככה! תפסיקי ברגע זה, אני אומרת לך!" אבל היא המשיכה בכל זאת, ושפכה גלונים של דמעות, עד שנקוותה סביבה בריכה גדולה, בעומק ארבעה אינץ' בערך, שהגיעה עד אמצע האולם.
כעבור זמן־מה שמעה טפיפת רגליים קלה מרחוק, ומיהרה לייבש את עיניה כדי לראות מה מתקרב. היה זה הארנב הלבן, שחזר לבוש בהדר, עם זוג כפפות עור גדי לבנות ביד אחת ומניפה גדולה ביד השנייה: הוא בא בטפיפות ובחיפזון רב, וממלמל לעצמו בדרכו, "הו! הדוכסית, הדוכסית! הו! איך היא תשתולל אם אגרום לה לחכות!" אליס הרגישה נואשת כל כך שהייתה מוכנה לבקש עזרה מכל אחד; ולכן, כשהארנב התקרב אליה, פתחה בקול נמוך וביישני, "סליחה, אדוני—" הארנב נרתע בבהלה עזה, הפיל את כפפות עור הגדי הלבנות ואת המניפה, ונמלט אל החושך מהר ככל שיכול.
אליס הרימה את המניפה ואת הכפפות, ומכיוון שבאולם היה חם מאוד, המשיכה לנפנף לעצמה כל הזמן בעודה מדברת: "אוי, אוי! כמה מוזר הכול היום! ואתמול הכול התנהל כרגיל לגמרי. אולי הוחלפתי בלילה? בואי נחשוב: האם הייתי אותה אחת כשקמתי הבוקר? כמעט נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם אני לא אותה אחת, השאלה הבאה היא: מי אני, בעצם, בעולם הזה? אה, זאת החידה הגדולה!" והיא התחילה לעבור במחשבתה על כל הילדים שהכירה שהיו בגילה, כדי לראות אם אולי הוחלפה באחד מהם.
"אני בטוחה שאני לא עדה," אמרה, "כי השיער שלה יורד בתלתלים ארוכים כל כך, ושלי לא מתולתל בכלל; ואני בטוחה שאני לא יכולה להיות מייבל, כי אני יודעת כל מיני דברים, והיא, אוי! היא יודעת כל כך מעט! וחוץ מזה, היא זו היא, ואילו אני זו אני, ו—אוי ואבוי, כמה מבלבל כל זה! אבדוק אם אני יודעת את כל הדברים שידעתי פעם. נראה: ארבע פעמים חמש הם שתים עשרה, וארבע פעמים שש הם שלוש עשרה, וארבע פעמים שבע הם—אוי ואבוי! בקצב הזה לעולם לא אגיע לעשרים! אבל לוח הכפל לא חשוב: ננסה גאוגרפיה. לונדון היא בירת פריז, ופריז היא בירת רומא, ורומא—לא, זה ממש לא נכון, אני בטוחה! בטח הוחלפתי במייבל! אנסה לדקלם את 'ראו נא את ה—'" והיא שילבה ידיים על ברכיה כאילו היא מדקלמת שיעור, והתחילה לדקלם, אבל קולה נשמע צרוד ומשונה, והמילים לא יצאו כמו שהיו יוצאות תמיד:—
"רְאוּ נָא אֶת הַתַּנִּין הַקָּטָןאֵיךְ יְצַחְצֵחַ אֶת זְנָבוֹ,וְיִשְׁפֹּךְ מֵי נִילוּס, שַׁאֲנָן,עַל כָּל קַשְׂקַשׂ זָהָב שֶׁבּוֹ!
"כַּמָּה עַלִּיז הוּא נִרְאֶה מְחַיֵּךְ,מַה נָּאֶה יִפְרֹשׂ צִפָּרְנַיִם,וְדָגִיגִים 'בּוֹאוּ!' יְבָרֵךְבְּחִיּוּךְ רַךְ שֶׁל לְסָתַיִם!"
"אני בטוחה שאלה לא המילים הנכונות," אמרה אליס המסכנה, ועיניה התמלאו שוב דמעות בעודה ממשיכה, "בטח אני בכל זאת מייבל, ואצטרך ללכת לגור בבית הקטן והעלוב ההוא, כמעט בלי צעצועים לשחק בהם, ואוי! עם כל כך הרבה שיעורים ללמוד! לא, החלטתי: אם אני מייבל, אשאר כאן למטה! לא יעזור להם להציץ למטה ולקרוא 'עלי למעלה, יקירה!' אני רק אביט למעלה ואומר 'אז מי אני? תגידו לי את זה קודם, ואז, אם יימצא חן בעיניי להיות האדם הזה, אעלה: ואם לא, אשאר כאן למטה עד שאהיה מישהי אחרת.'—אבל, אוי ואבוי!" קראה אליס, בפרץ דמעות פתאומי, "הלוואי שהם באמת יציצו למטה! נמאס לי כל כך להיות כאן לבד לגמרי!"
כשאמרה זאת הביטה בידיה, והופתעה לראות שבזמן שדיברה לבשה אחת מכפפות עור הגדי הלבנות הקטנות של הארנב. "איך עשיתי את זה?" חשבה. "בטח אני שוב מתכווצת." היא קמה וניגשה אל השולחן כדי למדוד את עצמה לפיו, וגילתה שלפי הערכתה גובהה עכשיו כשתי רגל, ושהיא ממשיכה להתכווץ במהירות: עד מהרה הבינה שהסיבה לכך היא המניפה שבידה, והשליכה אותה בחיפזון, בדיוק בזמן כדי לא להתכווץ ולהיעלם לגמרי.
"זה באמת היה על חוט השערה!" אמרה אליס, מבוהלת לא מעט מן השינוי הפתאומי, אבל שמחה מאוד לגלות שהיא עדיין קיימת; "ועכשיו לגן!" והיא רצה במלוא המהירות חזרה אל הדלת הקטנה: אבל אבוי! הדלת הקטנה שוב הייתה סגורה, ומפתח הזהב הקטן היה מונח על שולחן הזכוכית כמקודם, "והמצב גרוע מתמיד," חשבה הילדה המסכנה, "כי מעולם לא הייתי קטנה כל כך, מעולם לא! ואני מכריזה שזה כבר יותר מדי, באמת שכן!"
בעודה אומרת את המילים האלה החליקה רגלה, וכעבור רגע, שפריץ! היא הייתה שקועה עד הסנטר במים מלוחים. המחשבה הראשונה שלה הייתה שאיכשהו נפלה לים, "ובמקרה כזה אוכל לחזור ברכבת," אמרה לעצמה. (אליס הייתה פעם אחת בחייה על שפת הים, והגיעה למסקנה הכללית שבכל מקום שאליו הולכים על חוף אנגליה מוצאים במים כמה תאי רחצה על גלגלים, כמה ילדים חופרים בחול באתי עץ, אחר כך שורה של בתי הארחה, ומאחוריהם תחנת רכבת.) אבל עד מהרה הבינה שהיא נמצאת בבריכת הדמעות שבכתה כשהייתה בגובה תשע רגל.
"הלוואי שלא הייתי בוכה כל כך הרבה!" אמרה אליס, בעודה שוחה הנה והנה, מנסה למצוא דרך החוצה. "עכשיו אני בטח איענש על זה, כך נראה, בכך שאטבע בדמעות של עצמי! זה באמת יהיה דבר משונה, אין ספק! אבל הכול משונה היום."
בדיוק אז שמעה משהו מתיז מים בבריכה לא הרחק ממנה, והיא שחתה קרוב יותר כדי לראות מה זה: בהתחלה חשבה שזה בטח ניבתן או היפופוטם, אבל אז נזכרה כמה קטנה היא עכשיו, ועד מהרה הבינה שזה רק עכבר שהחליק לבריכה כמוה.
"האם יהיה טעם עכשיו," חשבה אליס, "לדבר עם העכבר הזה? הכול כל כך יוצא דופן כאן למטה, שנראה לי סביר מאוד שהוא יודע לדבר: בכל מקרה, לנסות לא יזיק." אז היא פתחה: "הוי עכבר, האם אתה יודע את הדרך החוצה מן הבריכה הזאת? נמאס לי מאוד לשחות כאן, הוי עכבר!" (אליס חשבה שזו בוודאי הדרך הנכונה לפנות אל עכבר: היא מעולם לא עשתה דבר כזה, אבל זכרה שראתה בספר הדקדוק הלטיני של אחיה: "עכבר—של עכבר—לעכבר—את העכבר—הוי עכבר!") העכבר הביט בה בסקרנות מה, ונדמה היה לה שקרץ באחת מעיניו הקטנות, אבל לא אמר דבר.
"אולי הוא לא מבין אנגלית," חשבה אליס; "אני מניחה שזה עכבר צרפתי, שבא לכאן עם ויליאם הכובש." (כי עם כל ידיעותיה בהיסטוריה, לא היה לאליס מושג ברור במיוחד לפני כמה זמן קרה כל דבר.) אז פתחה שוב: "Où est ma chatte?" שהיה המשפט הראשון בספר הלימוד שלה לצרפתית. העכבר זינק פתאום מן המים, ונראה כאילו כולו רועד מפחד. "אוי, סליחה!" קראה אליס בחיפזון, מחשש שפגעה ברגשותיה של החיה המסכנה. "שכחתי לגמרי שאתה לא אוהב חתולים."
"לא אוהב חתולים!" קרא העכבר בקול צווחני ונסער. "האם את היית אוהבת חתולים, אילו היית במקומי?"
"טוב, אולי לא," אמרה אליס בקול מרגיע: "אל תכעס על זה. ובכל זאת הייתי רוצה להראות לך את החתולה שלנו, דינה: נדמה לי שהיית מחבב חתולים אילו רק ראית אותה. היא יצור כל כך חמוד ושקט," המשיכה אליס, חצי לעצמה, בעודה שוחה בעצלתיים בבריכה, "והיא יושבת ומגרגרת כל כך יפה ליד האח, מלקקת את כפותיה ורוחצת את פניה—והיא כל כך רכה ונעימה לחבק—והיא כל כך מצטיינת בתפיסת עכברים—אוי, סליחה!" קראה אליס שוב, כי הפעם סמרה כל שערה בגופו של העכבר, והיא הייתה בטוחה שהוא נעלב באמת. "אנחנו לא נדבר עליה יותר, אם אתה מעדיף שלא."
"אנחנו, אה?" קרא העכבר, שרעד עד קצה זנבו. "כאילו אני הייתי מדבר על נושא כזה! המשפחה שלנו תמיד שנאה חתולים: יצורים מגעילים, שפלים, המוניים! שלא אשמע את השם הזה שוב!"
"באמת שלא!" אמרה אליס, ממהרת מאוד להחליף נושא. "האם אתה—האם אתה אוהב—את—את כלבים?" העכבר לא ענה, ולכן אליס המשיכה בלהט: "יש כלב קטן ונחמד כל כך ליד הבית שלנו, הייתי רוצה להראות לך אותו! טרייר קטן עם עיניים בורקות, אתה יודע, עם, אוי, פרווה חומה מתולתלת וארוכה כל כך! והוא מביא דברים כשזורקים אותם, והוא יושב על שתיים ומתחנן לארוחה שלו, וכל מיני דברים—אני לא זוכרת אפילו חצי מהם—והוא שייך לאיכר, אתה יודע, והאיכר אומר שהוא כל כך מועיל, שהוא שווה מאה לירות! הוא אומר שהוא הורג את כל החולדות ו—אוי ואבוי!" קראה אליס בקול עצוב, "אני חוששת שפגעתי בו שוב!" כי העכבר שחה ממנה והלאה במלוא כוחו, ועורר מהומה של ממש בבריכה בדרכו.
אז קראה אחריו בשקט, "עכבר יקר! חזור, בבקשה, ולא נדבר לא על חתולים ולא על כלבים, אם אתה לא אוהב אותם!" כששמע העכבר את זה, הסתובב ושחה לאטו חזרה אליה: פניו היו חיוורות לגמרי (מרוב כעס, חשבה אליס), והוא אמר בקול נמוך ורועד, "בואי נגיע לחוף, ואז אספר לך את קורותיי, ותביני למה אני שונא חתולים וכלבים."
הגיעה השעה ללכת, כי הבריכה כבר התמלאה בציפורים ובחיות שנפלו לתוכה: היו שם ברווז ודודו, תוכי לורי ונשרון, ועוד כמה יצורים משונים. אליס הובילה את הדרך, וכל החבורה שחתה אל החוף.
Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.
↑ Top