Chapter 3
פרק 3: מרוץ־ועדה והשתלשלות ארוכה
חבורה משונת מראה באמת הייתה זו שהתאספה על הגדה—הציפורים בנוצות סחופות, החיות בפרוות שנדבקו לגופן, וכולן נוטפות מים, רוגזות ואומללות.
השאלה הראשונה, כמובן, הייתה איך להתייבש שוב: הם טיכסו עצה בעניין, ואחרי כמה דקות נראה לאליס טבעי לגמרי לשוחח איתם בחופשיות, כאילו הכירה אותם כל חייה. למעשה, היא אף התווכחה ארוכות עם הלורי, שלבסוף נעשה זעוף ורק חזר ואמר, "אני מבוגר ממך, ולכן אני יודע יותר טוב"; ואת זה אליס לא הסכימה לקבל בלי לדעת בן כמה הוא, ומכיוון שהלורי סירב בתוקף לגלות את גילו, לא נותר עוד מה לומר.
לבסוף קרא העכבר, שנראה כבעל סמכות ביניהם, "שבו כולכם, והקשיבו לי! אני כבר אייבש אתכם מהר!" כולם התיישבו מיד, במעגל גדול, והעכבר באמצע. אליס נעצה בו עיניים בדאגה, כי הייתה בטוחה שתחטוף הצטננות קשה אם לא תתייבש בקרוב.
"אהם!" אמר העכבר בחשיבות, "כולכם מוכנים? זה הדבר הכי יבש שאני מכיר. שקט מסביב, בבקשה! 'ויליאם הכובש, שעניינו זכה לתמיכת האפיפיור, זכה עד מהרה לכניעתם של האנגלים, שהיו זקוקים למנהיגים, ושבזמן האחרון הורגלו מאוד לגזל שלטון ולכיבוש. אדווין ומורקאר, רוזני מרסיה ונורתומבריה—'"
"בררר!" אמר הלורי, ברעד.
"סליחה!" אמר העכבר, מקמט את מצחו, אבל בנימוס רב: "אמרת משהו?"
"אני? לא!" אמר הלורי בחיפזון.
"נדמה לי שכן," אמר העכבר. "—אני ממשיך. 'אדווין ומורקאר, רוזני מרסיה ונורתומבריה, הכריזו על תמיכתם בו: ואפילו סטיגנד, הארכיבישוף הפטריוט של קנטרברי, מצא זאת לנכון—'"
"מצא מה?" אמר הברווז.
"מצא זאת," השיב העכבר בכעס מה: "ודאי שאתה יודע מה פירוש זאת."
"אני יודע היטב מה פירוש זאת, כאשר אני מוצא משהו," אמר הברווז: "בדרך כלל זאת צפרדע או תולעת. השאלה היא, מה מצא הארכיבישוף?"
העכבר לא שם לב לשאלה, אלא המשיך בחיפזון, "'—מצא זאת לנכון ללכת עם אדגר אתלינג לקראת ויליאם ולהציע לו את הכתר. התנהגותו של ויליאם הייתה מתונה בתחילה. אבל חוצפתם של הנורמנים שלו—' ומה שלומך עכשיו, יקירתי?" הוסיף, ופנה אל אליס בעודו מדבר.
"רטובה כמו קודם," אמרה אליס בקול נוגה: "זה לא מייבש אותי בכלל."
"במקרה זה," אמר הדודו בחגיגיות, וקם על רגליו, "אני מציע לנעול את הישיבה, לשם אימוץ מיידי של אמצעים נמרצים יותר—"
"דבר עברית!" אמר הנשרון. "אני לא מבין אפילו חצי מהמילים הארוכות האלה, ויותר מזה, אני לא מאמין שגם אתה מבין!" והנשרון הרכין את ראשו כדי להסתיר חיוך: כמה מן הציפורים האחרות צחקקו בקול.
"מה שהתכוונתי לומר," אמר הדודו בטון נעלב, "הוא שהדרך הטובה ביותר להתייבש תהיה מרוץ־ועדה."
"מה זה מרוץ־ועדה?" שאלה אליס; לא שהיא רצתה כל כך לדעת, אבל הדודו השתתק כאילו חשב שעל מישהו לדבר, ואף אחד אחר לא נראה נוטה לומר משהו.
"ובכן," אמר הדודו, "הדרך הטובה ביותר להסביר אותו היא לעשות אותו." (ומכיוון שאולי תרצו לנסות את הדבר בעצמכם, באיזה יום חורף, אספר לכם איך הדודו ערך אותו.)
תחילה סימן מסלול מרוץ, בערך בצורת עיגול ("הצורה המדויקת לא משנה," אמר), ואז הוצבה כל החבורה לאורך המסלול, פה ושם. לא היה "אחת, שתיים, שלוש, רוצו!", אלא הם התחילו לרוץ מתי שרצו, והפסיקו מתי שרצו, כך שלא היה קל לדעת מתי הסתיים המרוץ. אולם אחרי שרצו כחצי שעה, והתייבשו כבר לגמרי, קרא הדודו פתאום "המרוץ נגמר!" וכולם הצטופפו סביבו, מתנשפים ושואלים, "אבל מי ניצח?"
על השאלה הזאת לא יכול הדודו לענות בלי מחשבה רבה, והוא ישב זמן רב ואצבע אחת לחוצה אל מצחו (התנוחה שבה רואים בדרך כלל את שייקספיר, בתמונות שלו), ושאר החבורה חיכתה בשתיקה. לבסוף אמר הדודו, "כולם ניצחו, וכולם צריכים לקבל פרסים."
"אבל מי יחלק את הפרסים?" שאלה מקהלה שלמה של קולות.
"נו, היא, כמובן," אמר הדודו, והצביע על אליס באצבע אחת; ומיד הצטופפה כל החבורה סביבה, וקראה בערבוביה, "פרסים! פרסים!"
לאליס לא היה מושג מה לעשות, ובייאושה תחבה את ידה לכיס, ושלפה קופסת סוכריות (למזלה המים המלוחים לא חדרו לתוכה), וחילקה אותן כפרסים. הייתה בדיוק אחת לכל אחד, לכולם.
"אבל גם היא צריכה לקבל פרס, אתם יודעים," אמר העכבר.
"כמובן," השיב הדודו ברצינות רבה. "מה עוד יש לך בכיס?" המשיך, ופנה אל אליס.
"רק אצבעון," אמרה אליס בעצב.
"הגישי אותו הנה," אמר הדודו.
אז הצטופפו כולם סביבה שוב, בזמן שהדודו העניק לה בחגיגיות את האצבעון ואמר, "אנו מבקשים שתואילי לקבל אצבעון מהודר זה"; וכשסיים את הנאום הקצר, כולם הריעו.
אליס חשבה שכל העניין מגוחך מאוד, אבל כולם נראו רציניים כל כך שלא העזה לצחוק; ומכיוון שלא עלה בדעתה שום דבר לומר, פשוט קדה, ולקחה את האצבעון, בפנים רציניות ככל שיכלה.
הדבר הבא היה לאכול את הסוכריות: זה גרם לרעש ולמהומה, שכן הציפורים הגדולות התלוננו שלא הרגישו בכלל את הטעם של שלהן, והקטנות נחנקו והיה צריך לטפוח להן על הגב. אולם לבסוף זה נגמר, והם ישבו שוב במעגל, והפצירו בעכבר שיספר להם עוד משהו.
"הבטחת לספר לי את קורותיך, אתה יודע," אמרה אליס, "ולמה אתה שונא—ח' וכ'," הוסיפה בלחישה, חוששת למחצה שהוא ייעלב שוב.
"ארוכה ועצובה היא השתלשלות קורותיי!" אמר העכבר, ופנה אל אליס באנחה.
"השתלשלות ארוכה, בהחלט," אמרה אליס, והביטה בפליאה מטה אל זנבו של העכבר, שהשתלשל מאחוריו; "אבל למה אתה אומר שהיא עצובה?" והיא המשיכה לתהות על כך בזמן שהעכבר דיבר, כך שהסיפור נראה בעיניה בערך כך:—
"אמר הכלב זעם לעכבר בבית, פעם:'בוא נלך למשפט: אניאתבע אותך. — נו, בליסירובים, די! משפטנערוך, ומיד: כיהבוקר, באמת,אין לי מהלעשות.'ענה העכברלכלב: 'משפטכזה, אדוןטוב לב,בלי שופטובלימושבעים,סתםבזבוזשלהבלפה.''אניהשופט,ואניהמושבעיםגם,'אמרהערמומי,זעם:'אָדוּןאת כלהעניין,וְאָדוּןאותךלמוות.'"
"את לא מקשיבה!" אמר העכבר לאליס בחומרה. "על מה את חושבת?"
"סליחה," אמרה אליס בענווה רבה: "הגעת לפיתול החמישי, נדמה לי?"
"לא נכון! אין לזה שום קשר!" קרא העכבר, בחריפות ובכעס רב.
"קשר!" אמרה אליס, תמיד מוכנה להועיל, והביטה סביבה בדאגה. "אוי, הרשה לי לעזור לך להתיר אותו!"
"לא אעשה שום דבר כזה," אמר העכבר, קם והלך משם. "את מעליבה אותי כשאת מדברת שטויות כאלה!"
"לא התכוונתי!" התחננה אליס המסכנה. "אבל אתה נעלב כל כך בקלות, אתה יודע!"
העכבר רק נהם בתשובה.
"בבקשה, חזור וגמור את הסיפור שלך!" קראה אליס אחריו; וכל האחרים הצטרפו במקהלה, "כן, בבקשה!" אבל העכבר רק הניד בראשו בקוצר רוח, והאיץ מעט את צעדיו.
"חבל מאוד שהוא לא נשאר!" נאנח הלורי, ברגע שהעכבר נעלם לגמרי מן העין; וסרטנית זקנה ניצלה את ההזדמנות לומר לבתה, "אה, יקירתי! שזה יהיה לך לקח: את, לעולם אל תאבדי את העשתונות!" "שתקי, אמא!" אמרה הסרטנית הצעירה, בעוקצנות מה. "את מסוגלת לגמור את הסבלנות אפילו לצדפה!"
"הלוואי שדינה שלנו הייתה כאן, באמת הלוואי!" אמרה אליס בקול, בלי לפנות לאיש מסוים. "היא הייתה מחזירה אותו מהר מאוד!"
"ומי היא דינה, אם יורשה לי להעז ולשאול?" אמר הלורי.
אליס ענתה בלהט, כי תמיד הייתה מוכנה לדבר על חיית המחמד שלה: "דינה היא החתולה שלנו. והיא כל כך מצטיינת בתפיסת עכברים, אתם לא מתארים לעצמכם! ואוי, הלוואי שהייתם רואים אותה רודפת אחרי ציפורים! הרי היא תאכל ציפור קטנה ברגע שתראה אותה!"
הנאום הזה עורר תסיסה ניכרת בחבורה. כמה מן הציפורים מיהרו להסתלק מיד: עקעק זקן אחד התחיל להתעטף בזהירות רבה, והעיר, "אני באמת חייב ללכת הביתה; אוויר הלילה לא טוב לגרון שלי!" וכנרית קראה בקול רועד אל ילדיה, "בואו, יקיריי! הגיע הזמן שכולכם תהיו במיטה!" בתירוצים שונים הסתלקו כולם, ועד מהרה נשארה אליס לבדה.
"הלוואי שלא הייתי מזכירה את דינה!" אמרה לעצמה בקול נוגה. "נראה שאף אחד כאן למטה לא אוהב אותה, ואני בטוחה שהיא החתולה הכי טובה בעולם! הו, דינה יקירתי! מעניין אם אראה אותך אי־פעם שוב!" וכאן התחילה אליס המסכנה לבכות שוב, כי הרגישה בודדה ומדוכדכת מאוד. אבל כעבור זמן קצר שמעה שוב טפיפת צעדים קלה מרחוק, והרימה את עיניה בציפייה, בתקווה למחצה שהעכבר שינה את דעתו ושב לגמור את סיפורו.
Translation by Classica Labs, CC BY 4.0.
↑ Top